הלוואי שגמרנו עם הלמידה מרחוק, כי למידה בזום היא כפר פוטיומקין. גרגורי פוטיומקין היה גנרל ומדינאי רוסי בן המאה ה־18, שהיה מקורב מאוד לצארינה יקתרינה הגדולה. בשנת 1787 הזמין אותה למסע לאורך נהר הדנייפר בדרום רוסיה. מספרים שפוטיומקין הקים לאורך הנהר כפרי־רפאים ריקים, שנראו מרשימים להפליא מנקודת המבט של השיירה הקיסרית, והעידו כביכול על אוכלוסייה משגשגת. מאז הפך "כפר פוטיומקין" כינוי לתפאורה חגיגית שאין מאחוריה הרבה. כך נראית בדרך כלל הלמידה מרחוק של ילדינו. אבהיר שאני בעד למידה כזו, כאשר אי אפשר להגיע לבית הספר. כך לפחות יש לתלמידים חצי מסגרת. אבל צריך להודות בכנות במה שגילינו בשנתיים האחרונות: התלמידים לא באמת לומדים הרבה מרחוק. המורה בערך מדבר והתלמידים בערך מקשיבים, אבל למידה אמיתית לא מתרחשת. וכבר שנתיים אני שואל את עצמי למה.
קודם כול, הבנתי שאי אפשר ללמוד בלי מגע ישיר בין מורה לתלמיד. גם בעידן המחשבים, אדם צריך ללמוד מאדם, כמו יהושע ממשה רבנו, כמו ר' חיים מוולוז'ין מהגאון מווילנה. אך נדמה לי שההסבר הנכון הזה צריך עוד רובד. הרי אפשר היה לחשוב שגם דרך המחשב אדם יכול ללמוד מאדם. יש איש בקצה הזה של הכבל ואיש אחר בקצה השני – למה זה לא עובד?
אני חושב שזה בגלל הגוף. המחשב יכול לחבר תודעה לתודעה, אבל הגופים נשארים רחוקים. ובלי נוכחות פיזית קרובה קשה לנו לתקשר באמת. ואם קיבלנו את ההיגיון הזה, אז לא רק הריחוק הפיזי מהמורים מטרפד את הלמידה מרחוק. כשתלמיד הולך לבית הספר, הגוף כולו מתכונן ללמידה. לעומת זאת, כשתלמיד שוכב במיטה בפיג'מה בזמן השיעור, הגוף אומר לו: עכשיו לא הזמן להתרכז, עכשיו הזמן להרפות.
זהו פולמוס עתיק מאוד בין יהדות לנצרות. פאולוס מתח ביקורת קטלנית על ההלכה, שעוסקת כל כך הרבה בגוף האנושי. התשובה היהודית הייתה שהגוף מפעיל את הנפש. השיטה המצליחה ביותר היום לטיפול פסיכולוגי, הגישה הקוגניטיבית־התנהגותית, פונה אל האדם הסובל בעזרת התודעה וגם דרך הגוף, ומנסה לשנות את המחשבות ואת ההתנהגות גם יחד, מלמעלה וגם מלמטה. זוהי גישתה של ההלכה. הרמב"ם הציג את קריאת שמע כשיא עילאי של ריכוז הכוונה, אבל לקריאת שמע יש גם כוריאוגרפיה של הגוף: היד מתרוממת ומכסה את העיניים. חִשבו על ליל הסדר: איך היה נראה הלילה הזה לו קראנו בו את כל ההגדה, את כל התוכן האינטלקטואלי של ליל הסדר, כשאנחנו שוכבים לבד בפיג'מה במיטה? דומני שזה לא היה נחרת בזיכרוננו כחוויה מכוננת. בליל הסדר אנחנו מפעילים את הגוף כך שיפעיל אותנו לטובה. אנחנו יושבים ליד שולחן חגיגי, מוקפים באהובינו, לבושים יפה, זוכרים את יציאת מצרים בעזרת בלוטות הטעם, מרימים את קערת הסדר ומחזירים אותה, מופעלים בידי הריחות והטעמים והתנועות.
המטפורה של האדם כמחשב שבתה אותנו בקסמה: התודעה היא התוכנה, הגוף הוא החומרה. ההשוואה הזו דוחפת אותנו לראות בגופנו רק התקן אחסון בר־חלוף. את התוכנה הרי אפשר להעביר בכונן נייד לחומרה אחרת, ושלל ספרים וסרטים בתחום המדע הבדיוני מתארים איך אפשר יהיה בקרוב להעביר את אישיותנו לתוך מחשב. מרק צוקרברג שינה את שמה של חברת פייסבוק ל"מטא", קיצור של "מטאוורס" או "מטא־יוניוורס", שזה כינוי לרשת חברתית של מציאות מדומה. בחזונו של צוקרברג נוכל לחוות דרך הרשת קיום אנושי שלם, לראות ולשמוע ולהרגיש מפגשים מדומיינים עם אנשים אחרים. למעשה, זהו ניסיון לייצר חוויה של גוף בלי גוף, כאילו אפשר לעקוף את הגוף הממשי שלנו, את השרירים והגידים והעור, ודי יהיה אם נספק למוח אשליה של גוף. אשליה היא מילת המפתח כאן: זה נחמד, אבל קשה לי להאמין שאפשר יהיה לעקוף את הגוף האמיתי שלנו, וקשה לי גם להאמין שזה רצוי. הגוף אינו רק כונן של התודעה, אלא חלק מאיתנו. הגוף והנפש מחלחלים זה לזו דרך נימים סמויות ועדינות, ולקיום הכפול הזה אין תחליף.
תקופת הקורונה לימדה אותנו לחשוש מסכנות הגוף, הפגיע לזיהומים ולמגפות, אך גם להעריך את מעלותיו. העידן שלנו מנסה לקטוע את הגוף מהנפש: לסמם את הגוף בהנאות חומריות פשוטות, ולרכז את התודעה בממשק הדיגיטלי. אך הנפש שלנו צריכה את הגוף, לא ככונן ולא כממשק, אלא כמשכן. אם הגוף נשאר בפיג'מה, גם הנפש מנומנמת.
