בשעה טובה ומוצלחת, בשנת ה־74 לעצמאותנו, שבה מכורתנו לתפיסת "במקום שבו תחרוש המחרשה את התלם האחרון, שם יעבור גבולנו". באווירת רטרו זו אנו צפויים בחודשים הקרובים להתענג על פרץ נוסטלגי קסום של "עוד דונם ועוד עז", מלווה ב"טוב למות בעד ארצנו" מסורתי להכאיב. הישארו עמנו. אם תצליחו.
מדינת ישראל הריבונית מצאה עצמה השבוע מתפלפלת בסוגיית הנטיעות בשנת שמיטה כמענה לטרור בנגב. ברע"מ מתרעמים, ערביי האזור משתוללים, ואנחנו באים עם שתילינו על כתפינו להוכיח בעלות. השמועה אומרת שהמשטרה בלוד ערוכה למהומות הפטוניה החד־עונתית, בעוד בעכו נחפרה תעלת גומות לקליטת רקפות שיחזקו את האחיזה היהודית בעיר.
150 שנות ציונות, הכרזת עצמאות אחת, ואנחנו עדיין זקוקים לנטיעות כדי לקבוע גבולות גזרה. לא, לא בשטחים שנויים במחלוקת פוליטית; אפילו לא על הר הבית המפורגן לממלכה הירדנית. העימות הלא ייאמן הזה מתקיים על אדמות מדינה בתוך הקו הירוק, ומקבל לגיטימיות לא רק מהמפלגה הערבית המתחזקת את ממשלת השינוי, אלא גם מצד ראש הממשלה החליפי ושר החוץ שלה, המשמש בימים אלה גם כחולה קורונה לעת מצוא. יאיר לפיד, שחוגג עשור להקמת מפלגת השמאל־מרכז בבעלותו, כבר לא מתחבא מאחורי התבטאויות פופוליסטיות בלבד. הוא משחרר הצהרות פרו־שמאליות לתפארת "מחנה השלום", ואיך אומרים אצלנו? אם זה נראה כמו מרב מיכאלי, הולך כמו זהבה גלאון ומדבר כמו יריב אופנהיימר – זה שמאל על מלא.
ובכל זאת, הבעיה עמוקה יותר מגומות־קלט של כמה עצי סרק. הקריאה המבישה של לפיד לעצור את הנטיעות בנגב נוכח התפרעויות הערבים שם היא כניעה חמורה לטרור, אבל למען האמת, הנטיעות הן כניעה בזכות עצמן. את המשילות בנגב אי אפשר להשאיר לפרויקטים של קק"ל, מבורכים ככל שיהיו. שעה שהקואליציה והאופוזיציה רבות ביניהן מי אחראי על מחדל היעדר המשילות בדרום, ערביי ישראל מלבים גל טרור נוסף. אנחנו מתפלפלים פה במצוות התלויות בארץ במקום בארץ התלויה במצוות ריבונות. אין משטרה ואין צבא; אין חוק ואין סדר.
למרבה הצער, גם השיטות הציוניות הישנות והטובות איבדו מהאפקטיביות שלהן אי שם בראשית שנות התשעים. הסכמי אוסלו פוררו את הדונם ושחטו את העז. המשמעות של אחיזה בקרקע נעקרה במחי חתימה חסרת אחריות מול אויב חסר רחמים, והותירה בידיו טענת חזקה בלעדית. עשור מאוחר יותר בא אריאל שרון והשלים את המהלך ההרסני הזה במהלך החד־צדדי של תוכנית ההתנתקות. בין לבין התנהלו מהומות אוקטובר, שהולידו מסקנות קשות ומקוממות נגד אוכפי החוק, במקום נגד פורעיו.
אפשר להאשים את ממשלת נתניהו שלא עשתה די, את ממשלת בנט שמחושקת כצפוי על ידי מפלגה ערבית אחת ומקבץ מפלגות שמאל קיצוניות; אבל הטרור היומרני והחצוף של ערביי ישראל בנגב ובערים המעורבות קיבל השראה מרוצחי אוסלו משני צידי הקו הירוק, כשאת המסמר האחרון בארון הקבורה של המשילות הישראלית נעצה ועדת אור.
אופוזיציונר לנצח
עד לבחירות 2021 היה לו לנפתלי בנט כבוד כלפי ראש הממשלה בנימין נתניהו. על אף המחלוקות ותאוות הירושה המחנאית, בנט הקפיד לסנגר על נתניהו מול סערות השמאל, סירב בתוקף להצטרף למקהלת התוקפים את משפחתו, והצהיר שנתניהו לעולם לא יסכן את ביטחון ישראל עבור אינטרסים אישיים – לא בהתקפות בסוריה או בעזה, ולא ברכישת צוללות מיותרות. לא פעם אף הצהיר שהוא אוהב את ראש הממשלה, גם אם הוא זוכה למנת בוז קבועה מצידו. ואז הגיעו הבחירות לכנסת ה־24, ובנט ביצע סיבוב פרסה פתאומי. מאותו רגע הוא נכנס במאתיים קמ"ש באיש שקטף את המספר הרב ביותר של קולות הבוחרים, פעם אחר פעם.
חדי האוזן יכלו להבחין בשינוי הטרמינולוגי כבר בליל הבחירות, כשיו"ר ימינה הצהיר שיעשה "מה שטוב לכלל ישראל", וש"מה שהיה הוא לא שיהיה". לא הסגנון המצופה ממי שמתכוון להיות חלק מממשלת ימין על מלא. זה המשיך ביום ההמלצות לנשיא, כשבנט יצא בזעם קדוש נגד "שורפי האסמים" בהתייחסו לבצלאל סמוטריץ', ודיבר קשות נגד נתניהו עצמו. כדי לשמר את מעמדו כלשון מאזניים הוא זרק שם הערה גם ליש עתיד וצפונה, והבהיר שהוא לא בכיס של אף אחד. כפות המאזניים לא התרשמו במיוחד ונותרו בנטייה חדה לשמאל. אחר כך קמה ממשלת השינוי, ומאז מקפיד ראש ממשלתנו להיכנס תדיר בממשלות נתניהו; אלה ששימש בהן, בין השאר, כשר הביטחון. מאז נאומו הראשון בתפקיד רם המעלה הנוכחי, הוא דואג בעקביות מנג'זת לתקוף את ראש הממשלה היוצא, כשהמחט על התקליט השבור שלו תקועה על "אבל ביבי".
סרטוני הארכיון המתעללים בבנט בשבועות האחרונים מציפים הכול. את הבוז לממשלת נתניהו בענייני ביטחון; את ההתנשאות והזחיחות בנושא הקורונה ("איתנו תוך ארבעה שבועות לא תהיה קורונה, זה לא כזה מסובך"); את האמירות שלו על פינוי חאן אל־אחמר, המשילות בנגב, ההתיישבות הצעירה. ובכל הסוגיות הללו, במקום לשמוע כיום קול צלול ומקורי היוצא מלשכת ראש הממשלה, אנחנו שומעים את פרק ההמשך בסדרת "רק לא ביבי", בלי הסבר שיניח את הדעת או לפחות יאתגר אותה.
הכאוס המורגש כעת בשדה המוקשים המכונה קורונה, מאפיין את כל ארצות העולם שנחשפו לגרסה החדשה של המחלה. נראה שעד שלא נפסיק להיות אנאלפאביתים ונלמד את כל סדרת האותיות היווניות בעל פה, העסק לא יירגע. בנט לא אשם בזה, ממש כפי שנתניהו לא אשם בגרסאות הראשונות בספירה. אבל ראש ממשלה מכהן, שמתיימר להיות אלטרנטיבה מפוכחת וראויה, צריך להיגמל מהרגלו להתנהג כמו אופוזיציה לראש הממשלה לשעבר, ולהתחיל להישמע כמו מנהיג קואליציה בהווה. בצד זה, גם אוהדיו ושונאיו ברשת מוזמנים לסייע למאמץ הלאומי ולהנמיך להבות. התוהו ובוהו האומיקרוני נפל עלינו משמיים; אנחנו כאן למטה דואגים שזה יהפוך לחושך על פני תהום.
לתגובות: orlygogo@gmail.com
