השבוע חגגה מפלגת יש עתיד של יאיר לפיד עשור לקיומה. את חטאיי אני מזכיר היום: בזמנו בירכתי על הקמת המפלגה והצטרפותו של לפיד לפוליטיקה. חשבתי לתומי שמדובר בהתפתחות שתעזור לייצב בישראל ממשלות מרכז־ימין לאומיות.
אומנם, מן הבחינה המהותית של אידאולוגיה ומדיניות, אין באמת "מרכז". אבל, וזו נקודה חשובה ומעניינת, בהחלט יש בוחרי מרכז. מדובר בעיקר בבעלי דעות ציוניות, שאיבדו אמון בשמאל המקצין, ומסיבות שונות ומשונות לא מעוניינים להצביע לליכוד ולנתניהו.
את המרכז כגורם פוליטי משמעותי יצר אריק שרון ב־2005, עם ריסוק הליכוד והקמת קדימה. כשלפיד נכנס לנישה הזאת ב־2013, המציאות הפוליטית כבר השתנתה מאוד. קדימה בתקופת שרון, כמו גם אחריו אצל אולמרט ב־2006 ולבני ב־2009, הייתה מפלגת שלטון. כשיש עתיד קמה המערכת כבר התייצבה מחדש עם ליכוד משוקם ועם נתניהו, שקיבל יותר מ־30 מנדטים. למזלו של לפיד לבני ריסקה בינתיים את קדימה, והוא זכה בקופת מצביעיה עם 19 מנדטים.
כמה סמלי שבשיא כוחה של יש עתיד ובזמן משבר לאומי, מקימה ומנהיגה בורח מכל אחריות ומפקיר את הציבור
מבחינה פוליטית כללית, כך האמנתי, מציאות שבה המפלגה הגדולה ביותר היא הליכוד ולצידה יש מפלגה מגזרית דתית־לאומית, מפלגות חרדיות, ומפלגת "מרכז" – שתלך עם המנצח בבחירות כדי "למתן את מדיניות הממשלה", "לעזור למעמד הביניים", או כל תירוץ אחר – יכולה להיות טובה מאוד. ראשית, משום שפעמים רבות רצוי למתן את מדיניות הממשלה, ותמיד טוב לעזור למעמד הביניים; שנית, משום שהתחרות על הצטרפות לקואליציה משפרת את התנהגות השחקנים ומורידה את המחירים הפוליטיים, דבר מצוין מבחינה לאומית.
לכן בירכתי על הצטרפות יאיר לפיד לפוליטיקה. סברתי שהוא יאפשר לליכוד גמישות להקים קואליציות מגוונות ויציבות יותר. ראיתי בו יורש של אביו ומפלגת שינוי, שנכנסו לממשלת שרון כדי לקבל תפקיד מרכזי בממשלה ולהשפיע באופן משמעותי על חקיקה ומדיניות.
אך הנה, במהירות הבזק, התבדיתי. אומנם הבאתי בחשבון שלפיד עומד בראשות מפלגת שעטנז פוליטית ושהוא שמאלי מאביו, אבל לא זיהיתי אז שהפוליטיקה הישראלית עומדת לעבור מהפכה נורמטיבית ודורית.
אגו תמיד היה ויהיה מנוע מרכזי בפוליטיקה. אבל בעבר האגו, לפחות ברמת ההנהגה הלאומית, נהג להגיע עם תפיסת מציאות סבירה, אחריות לאומית, והבנה כלשהי במדיניות. לפיד ובנט, שהצטרף אז גם הוא לפוליטיקה, כוננו את "ברית האחים" ו"הפוליטיקה החדשה", וסימנו את הדרך לדור פוליטיקאים חדש: קרייריסטים, שאפתנים, חסרי כבוד לקודמיהם, חסרי מעצורים ועכבות, מנותקים, חפים מידע ונטולי אחריות. הם היו המהפכנים הצעירים.
משברים מייצרים מנהיגים, הצלחה מייצרת שאננות. הצמד בנט־לפיד הוא תוצר של ישראל המשגשגת, שזה עשרות שנים לא חוותה מלחמות ומשברים קיומיים. מנהיגי ההווה רואים בפוליטיקה מנוף לקידום עצמי, לא עול היסטורי. הם אגרסיביים, חסרי סבלנות ומורא, וגרוע מכול: הם לא הכשירו את עצמם להנהגה מבחינה אינטלקטואלית. אין להם אפילו ידע בסיסי שנדרש מהנהגה לאומית, להוציא כישורים תקשורתיים – משום שעבורם פוליטיקה היא אומנות ההגעה לשלטון, לא השלטון עצמו.
מנהיגות פוליטית אמורה להיבחן קודם כול במדיניות. העיסוק במדיניות דורש הבחנה בין סגנון לתוכן. הסגנון חשוב מאוד בפוליטיקה, אפילו מרכזי, אבל במדיניות רק התוכן קובע. ההבדל הזה מאפשר להבחין בנקל בין רצינות לשרלטנות.
במבחן המדיניות לפיד נכשל כמעט מיד (ובנט לא הרבה אחר כך). הוא דרש וקיבל, כתפקיד ראשון בפוליטיקה, את תיק האוצר. באפריל 2013, כחודש אחרי שהושבעה הממשלה, הוא נאם ואמר לח"כ פרוש החרדי: "אתה צריך להביא ילדים לעולם הזה לא מתוך הנחה שאנשים אחרים יפרנסו אותם, אלא מתוך הנחה שחובתך לפרנס את ילדיך… אנשים צריכים לקחת אחריות על ילדיהם". כל כך שמחתי על הדברים, שלכאורה סימנו שלפיד יצעד בעקבי הצלחת נתניהו כשר אוצר, עד שהזדרזתי לפרסם מאמר בשבחו, תחת הכותרת "לפיד, עשה לנו ילד!"
לא עבר שבוע אחד, וכבר שילמתי על נמהרותי: לפיד הכריז שיעלה את יעד הגירעון ל־4.9 אחוז, כלומר, יוציא כספים בהווה על חשבון העתיד. לזכותי אציין שהתנצלתי מיידית במאמר חדש: "איך לפיד הוציא אותי אהבל", שבו הסברתי שלפי לפיד בעצם "גם פרוש וגם הוא שגו. לא מפרנסים זרים צריכים לדאוג לילדים, אבל גם לא ההורים צריכים לדאוג להם. על פי התובנה החדשה של לפיד, הילדים צריכים לפרנס את ההורים".
בזכות המיקוד במדיניות, התפכחתי כמעט מיידית. התברר שלפיד יודע לנאום, אבל בפועל אין לו הבנה והוא נוקט צעדים מזיקים. כשר אוצר הוא הלך מדחי אל דחי, ובהמשך אף גילה התנהלות פוליטית מופקרת, בחוק ישראל היום ובביקורת הכוזבת בעניין המנהרות בצוק איתן, שני אירועים שגם בנט כרוך בהם, ושהעידו על מוכנותם לפרוץ כל גדר בפעולה שפוגעת במדינה אבל מועילה להם אישית.
תם עידן
מאז רק הלכו ותפחו ממדי טעותי. התברר שיש עתיד היא פני הדור החדש של הפוליטיקה בישראל: מפעל אנטי־דמוקרטי מובהק לא רק במובן הפנים־פלגתי, אלא גם במובן הלאומי. המפלגה לא מהססת לכרסם בזכויות ובחירויות בסיסיות, היא כוחנית ובריונית, מגלומנית, מנותקת, לא בוחלת בשום אמצעי, ומשליכה ככלי אין חפץ בו כל נורמה של התנהלות תקינה וראויה מבחינה ציבורית.
יאיר לפיד, התחוור, איננו ממשיכו של טומי לפיד, ויש עתיד איננה המשך של שינוי. הם מובילי המהפכה הדורית שמחרבת את הפוליטיקה שלנו. בחלוף עשור אפשר לסכם: יש עתיד היא השחקן המרכזי בהפיכת הפוליטיקה למאבק שלוח רסן, חסר ערכים, נורמות ואידאולוגיה. כמה סמלי שבשיא כוחה של המפלגה ובזמן משבר לאומי, מקימה ומנהיגה, שר החוץ וראש הממשלה בפועל, בורח מכל אחריות ומפקיר את הציבור ואת שותפיו בלי שום נקיפת מצפון.
יש עתיד חושפת את גודל משבר המנהיגות בישראל. היא לא לבד. מרצ, העבודה, ימינה, ובהמשך אולי גם הליכוד בעידן שאחרי נתניהו – בכולן ניכר פיחות הדור. אבל ליש עתיד מעמד ייחודי. היא הסמל והזרז של המהפך הפוסט־מודרני בפוליטיקה. לפיד ומשורייניו הם בסיס האם של התרבות התקשורתית־פוליטית החדשה, הריקנית והאנטי־ליברלית, שהחליפה את עידן המנהיגות הלאומית שזכינו לו מבן־גוריון ועד נתניהו. כך נראית בהיסטוריה הידרדרות מהירה במורד, וסביר להניח שעוד יש לה עתיד.
