קצת אחרי שסמואל ג'ונסון חיבר את המילון האנגלי המסודר הראשון, באמצע המאה ה־18, ניגשו אליו שתי נשים כבודות.
רצינו להודות לך על שהשמטת מן המילון את כל המילים הגסות, הן אמרו, זה נורא ואיום מה שמילים כאלו יכולות לעשות לנפשם של הצעירים. אינני יודע עד כמה היו המילים הללו משפיעות על הצעירים, השיב ג'ונסון, אבל עכשיו אני יודע בוודאות שאתן התאמצתן מאוד לחפש אותן.
לא מזמן הורה ראש העיר רמת־גן להסיר מן המוזיאון העירוני יצירה גסה ומעוררת גועל של האמן דוד ריב. ההחלטה עצמה עוררה דיון משפטי וערכי חשוב בסוגיית חופש האמנות ומידת המעורבות הרצויה של השלטון המקומי בהחלטות של מוזיאונים השוכנים בתחומם. אבל בולטת עוד יותר הייתה העובדה שעל מנת להוקיע את יצירתו של ריב, פרסם אותה ראש העיר בחשבון הפייסבוק שלו והפך אותה מפיסת אמנות נידחת החבויה במוזיאון נטוש למחצה, לפוסט ויראלי שהגיע לעיניהם של מיליוני ישראלים ושוכפל פעם אחר פעם בכל אמצעי התקשורת.
אפשר לגחך על מעשיו של ראש העיר או לראות בהם צעד ציני, פוליטי, שנועד להאדיר את שמו בעיני קהל בוחריו. בדיוק כפי שאפשר ללעוג לאותן גברות שעמלו לחפש מילה מגונה אחת אחרי רעותה, כשהן מנסות מן הסתם את כל הווריאציות האפשריות. אך האמת היא שיש כאן מלכוד אמיתי, שכל חברה נמצאת בתוכו ביחסה כלפי הדוחה, או המזעזע, זה שאין לומר את שמו.
אחד ההיבטים שמגדירים כל חברה אנושית הוא הדברים שאין להם זכות קיום בתוכה. מראות שאסור לראות, מחשבות שאסור לחשוב, מילים שאסור לומר. ההימנעות מאמירה או משמיעה של מילים גסות ככלי לגיבוש הזהות הקבוצתית הנבדלת של בני ישיבה בתוך מסגרת צבאית למשל. אבל לכל חברה באשר היא יש קווים אדומים משל עצמה, והם שמגדירים אולי יותר מכל דבר אחר את ערכי הליבה שלה.
בסרט "הקול בראש" הציגו אולפני דיסני את חמשת הרגשות המכוננים של נפש האדם. עצב, שמחה, פחד, כעס והרגש החמישי שדי הפתיע אותי: גועל
הבעיה היא שכמעט בלתי אפשרי לגנות דבר בלי להנכיח אותו. כמו שממחיש יפה הקטע של שלישיית מונטי פייתון, שבו מביאים לסקילה אדם שהזכיר את שם ה' לשווא. כאשר המוציאים להורג מציינים את חטאו של הנאשם, גם הם מזכירים את שם ה', ובתגובה הממונה נוזף בהם שלא יזכירו את שם ה', אלא שגם הוא עושה זאת תוך הזכרת שם ה', והסצנה נגמרת רק כאשר כל הנוכחים סוקלים אלו את אלו.
החבר'ה של מונטי פייתון לא לגמרי דייקו בתיאור שלהם, אבל אמת הדבר שדווקא ההוצאה להורג של המקלל צריכה להיעשות לעיני כל העדה. אנחנו זקוקים לנוכחות של הדבר הבזוי והמזעזע כדי שנוכל לבזות אותו ולהזדעזע ממנו. קצת כמו המצווה למחות את זכר עמלק; מצווה שהיא עצמה הסיבה היחידה לכך שמישהו בעולם זוכר בכלל שהייתה אי פעם אומה כזו. יותר משהיא עוזרת לנו לסלק מן העולם את שרידיו האחרונים של העם האכזר וממשיכיו, היא מאפשרת לנו להזכיר לעצמנו את החלק הזה בזהות הלאומית שלנו. החלק שלא מוכן לסבול את קיומו של עמלק.
בסרט "הקול בראש" הציגו אולפני דיסני את חמשת הרגשות המכוננים של נפש האדם. עצב, שמחה, פחד, כעס והרגש החמישי שדי הפתיע אותי: גועל. הוא הפתיע אותי לא בגלל שגועל לא קיים, אלא כי לרוב אנחנו מתייחסים אליו כתופעה שולית, מקומית, שלא נמצאת בכלל בליגה של עצב או שמחה. אבל לאמיתו של דבר, כך לפי התאוריה שעליה מבוסס הסרט, בנייה של תחושות גועל וסלידה מהיבטים מסוימים של החיים היא חלק משמעותי מאוד מן האישיות שלנו. ומה שנכון לנפש הפרטית נכון גם לזו החברתית.
אני לא מחפש מילים גסות במילונים; אבל כשאני צופה עם בן העשר בסרט של גיבורי־על ופתאום נשמעת מילה שאנחנו לא אומרים, אני משתדל לנצל קצת את הסיטואציה. אני נהנה להזדעזע איתו, לגדף בשניים (במילים עדינות) את התסריטאי שלא היה מסוגל להתאפק, ולשרטט יחד פעם נוספת את גבולות הגזרה שלנו.
