לא כצעקתם: חוק החשמל לא צפוי להשפיע על הנגב

לראשונה החורף, הגשמים הגיעו השבוע באופן משמעותי גם לנגב. הגבים היבשים בהר הנגב התמלאו שוב במים, ואוהבי השיטפונות חזרו לחייך. כל הטוב הזה היה אמור אולי להתגמד מול בשורת האיוב שהשמיעו השבוע שוב גורמים באופוזיציה, על מכירת הנגב. כן, בפעם המי־יודע־כמה בחודשים האחרונים, טענו בליכוד ובציונות הדתית שהנגב שוב נמכר. הפעם בגלל חוק החשמל, שאושר השבוע בכנסת. ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו כתב שהחוק הוא "מכירת חיסול של הנגב לרע"מ", והאשים את הממשלה שהיא "מכשירה את השתלטות התנועה האסלאמית על הנגב והגליל ומגשימה נדבך מרכזי בתוכנית הפלסטינית למימוש 'זכות השיבה'". בסרטון שפרסמה מפלגת הציונות הדתית נגד מפלגת ימינה, נכתב כי "הם מעבירים חוק שיחבר עשרות אלפי מבנים בלתי חוקיים של בדואים לחשמל".

על פניו, התמונה המצטיירת מאיומי נתניהו ואנשי "הציונות הדתית" היא שכל הפזורה הבדואית עומדת לקבל חיבור לחשמל שיכשיר בפועל את בתיהם הבלתי חוקיים. כתושב הנגב החלטתי לבדוק האומנם כצעקתם. בשיחות עם בכירים ברשות לפיתוח והתיישבות הבדואים בנגב, המשפט הראשון שנאמר לי היה: "לחוק הזה אין שום רלוונטיות לפזורה הבדואית בנגב". כשביקשתי הסבר, אמרו לי אותם בכירים: החוק החדש מאפשר אומנם חיבור בתים לחשמל כבר משלב הגשת תוכניות בנייה מפורטות, אבל הוא חל רק ביישובים שכבר יש להם תוכנית מתאר כוללנית מאושרת, ושיש בהם תשתית חיבור לחשמל. בדואים בפזורה לא יחוברו לחשמל לא רק משום שאין שום תוכנית מתאר לכפר שלהם, אלא גם כי חברת החשמל לא מחברת בתים במקום שאין בו תשתית. מי שמכיר את בתי הפזורה יודע שרובם צורכים חשמל מתשתית של חשמל סולארי. גם בפזורה יודעים שאין סיכוי שחברת החשמל תחבר אותם לחשמל, ללא תוכנית וללא תשתית.

אבל זה לא הכול. הרי יש גם פזורה ובנייה בלתי חוקית בתוך יישובים בדואיים מוכרים. אלא שמי שמכיר את היישובים הללו יודע שגם שם החוק אינו עומד לשנות את המציאות, מסיבה פשוטה. רוב התושבים ביישובים הללו יכולים להתחבר לחברת החשמל, אבל מעדיפים לצרוך חשמל באופן פיראטי. הם עושים זאת גם מכיוון שהבתים שלהם אינם עומדים בדרישות הבסיסיות של חברת החשמל, וגם משום שחיבור לחשמל יאלץ אותם לשלם ערבויות, אגרות ותשלומים נוספים שהם אינם משלמים כיום. זה ההסבר לכך שבעיר רהט יש מעל עשרת אלפים בתים עם היתר בנייה, ורק כעשירית מהם מחוברים למונה של חברת החשמל. זה גם הסיבה שביישוב המוכר אל־סייד, שבו מתגוררים יותר מ־6,000 תושבים, פחות מעשרים בתים מחוברים למונים של חברת החשמל.

אגב, ברשות למנהלת הבדואים היו שמחים לראות יותר תושבים שמתחברים לחברת החשמל, מכיוון שחיבור כזה יחייב אותם בערבות בנקאית ובחיובים נוספים ועשוי לזרז אותם לקבל היתר בנייה, שהיום הם אינם מזדרזים לקבל.

גם בפזורה יודעים שאין סיכוי שחברת החשמל תחבר אותם לחשמל, ללא תוכנית וללא תשתית

לא הסתפקתי בעמדת הרשות, וביקשתי לשמוע את עמדת תנועת רגבים. מנכ"ל רגבים מאיר דויטש אישר שהחוק אכן לא רלוונטי לפזורה בנגב, מכיוון שאין שם תוכניות מתאר כוללניות. הוא הוסיף שהחוק רלוונטי לכאורה ביישובים הבדואיים המוכרים, אבל גם שם הוא פחות רלוונטי כי לאדם שמחובר לרשת החשמל באופן פיראטי אין אינטרס לבקש חיבור שיחייב אותו לשלם באופן מסודר. דויטש הזכיר שהחוק בהחלט רלוונטי ליישובי הערבים בצפון, שם יש יותר יישובים עם תוכניות מתאר כוללניות, ופחות תושבים שמחוברים לחשמל באופן פיראטי.

גם בכיר לשעבר בחברת החשמל ששוחחתי עימו הסכים שהחוק לא ישפיע על הבדואים בנגב, גם לא על אלו המתגוררים בערים וביישובים מוכרים. הוא הזכיר שתושבים רבים ביישובים הללו בנו בתים בתוך מגרשים של תושבים אחרים, או בתים גדולים יותר מאלו שאושרו להם בהיתר הבנייה. חיבור לחברת החשמל יחייב אותם בבדיקות מחמירות, השגת אישורים ותשלומים שהם לא מעוניינים לשלם. אפשר להעריך די בוודאות, הוא אמר, שהחוק לא ישנה את תרבות החשמל הפיראטי בחברה הבדואית.

ועם זאת, במפלגת הציונות הדתית עדיין הקפידו השבוע לחבר בין חוק החשמל לבדואים. "חשוב לציין שגם ביחס לבדואים החוק חל", התעקשו, בתגובה לשאלתי. "אפשר להתווכח על ההיקפים אבל הוא חל, וכך גם הודה וליד טאהא בוועדת הפנים. החוק אכן לא יחול על המקבצים בפזורה, אבל היישובים המוכרים שעוד אין בהם תוכניות מפורטות יוכלו לחבר לחשמל על סמך הגשת התוכניות, ועוד לפני הדיון בהן והקידום שלהן. שנית, כל יישוב שיוכר עקרונית ותאושר לו תוכנית כוללנית, יוכל להיות מחובר לחשמל הרבה לפני הסדרתו התכנונית ובאופן שימנע את הסדרתו בעתיד".

גם ב"ציונות הדתית" אישרו לי במפורש שהחוק רלוונטי הרבה יותר לערביי הגליל, אבל זה לא מנע מהם כאמור להלך אימים על הציבור בסרטון שהפיקו, ולטעון כי "מעבירים חוק שיחבר עשרות אלפי מבנים בלתי חוקיים של בדואים לחשמל". הבחירה לכתוב בדואים ולא ערבים בצפון אינה מקרית. היא חלק מדמוניזציה מתמשכת של מפלגת הציונות הדתית נגד אוכלוסייה של 280 אלף אזרחים ישראלים, תוך השחרת הנגב כולו.

משבר אמון

הסיפור של חוק החשמל הוא רק עוד דוגמה להתבטאויות היסטריות ולא מדויקות, בלשון המעטה, של פוליטיקאים, לא רק מהאופוזיציה כמובן. ההתבטאויות הללו יכולות להסביר את הצניחה באמון הציבור במפלגות ובכנסת, שבאה לידי ביטוי גם במדד הדמוקרטיה הישראלית הטרי, שהוגש אתמול לנשיא המדינה על ידי המכון הישראלי לדמוקרטיה. בבדיקת רמת האמון של הציבור במוסדות המדינה עלה שהאמון בכנסת ירד השנה מ־32% ל־27.5% בלבד. האמון במפלגות צנח בשנה האחרונה מ־19% לשפל של 15% בלבד – הנתון הנמוך ביותר מכל המוסדות שנבדקו במדד.

נקודת האור במדד האמון היא הרשויות המקומיות. הן זוכות לאמון גבוה יחסית באופן יציב – 62% בחברה היהודית, ובמבט רב־שנתי האמון בהן עולה. אומנם בחברה הערבית האמון ברשויות המקומית ירד בשנה האחרונה (32%), אבל גם שם הן עדיין זוכות לאמון גבוה יותר באופן משמעותי מהממשלה ומהכנסת. הנתונים הללו, שנאספו בשנה מאתגרת של קורונה, מחזקים את התובנה שכדאי לחזק ולהעצים את השלטון המקומי, בין השאר באמצעות ביזור סמכויות אליו מהשלטון המרכזי.