"השם שלך הוא פופקו, כמו השם משפחה של החפץ חיים?", נשאלתי בבית כנסת על ידי אדם חובש כיפה עם זקן מלבין. השבתי בחיוב, שמח בליבי לשמוע שמישהו מכיר את הקשר בין משפחתי לאחד מגדולי ישראל.
"הלוואי שיכולתי לחזור בזמן ולפוצץ לו אגרוף בפנים", אמר לי היהודי, תשובה שממש לא ציפיתי לה. נשמתי עמוק, העמדתי פנים רגועות ושאלתי בנימוס מאיפה מגיעה תחושה שכזו.
"הלכות לשון הרע שלו גרמו כל כך הרבה נזק לעם ישראל", אמר לי והותיר ואתי עם פה פעור.
אומנם ידעתי שיש לפעמים אנשים עם טרוניה כלפי היבטים מסוימים בהלכה, כמו שש שעות בין בשר לחלב, קטניות ועוד, אבל מעודי לא שיערתי שאפגוש מישהו שחושב שאיסור לשון הרע הוא דבר רע. אזרתי שוב סבלנות והמשכתי לדבר עם אותו יהודי שעה ארוכה שבה התברר לי שהוא עבר התעללות מינית על ידי אדם דתי בשכונה בזמן שחזר בתשובה. הוא הלך להתלונן בפני רבנים והקהילה, אך אף אחד לא עשה דבר. כיום אותו אדם הוא בעל משפחה, אך כל אנשי הקהילה שלו יודעים כי הוא מתעלל סדרתי. האמהות בשכונה מזהירות אחת את השנייה שלא לאפשר לילדיהן לשחק בביתו.
המשכתי לדבר עם אותו יהודי, אדם בן כחמישים שגר היום בגפו, בלי אישה וילדים. הוא מספר לי ש"כל שנה בראש השנה ויום כיפור כשכולם מתפללים 'זכרנו לחיים' אני מתחנן לה' שייקח אותי ושזו תהיה השנה האחרונה שלי".
כל מי שחי אי פעם בציבור החרדי יודע איך החיים עלולים להיהרס בקלות על ידי השמועות הכי קטנות. מספיקה שמועה קלה שבקלות כדי לסלק אדם מבית ספר, ישיבה, סמינר, שידוכים וכדומה, ואילו כשזה מגיע להגנה על מתעללים מינית בילדים וילדות שלא טעמו טעם חטא – אזי מגננת "איסור לשון הרע" מוצבת במלוא עוצמתה וקשר השתיקה כנגד העולם שבחוץ מתהדק. השימוש הציני במושגים של שמירת הלשון – בניגוד לכללי שמירת הלשון – עומדים כחיץ ומגנים על המסוכנים שבאנשים.
אז איך נוכל למנוע מאנשים כמו חיים ולדר לבצע את זממם בעתיד? אילו רבנים, מורים ומחנכים היו מדברים הרבה יותר על האופנים שבהם יש חיוב לדבר לשון הרע, על איסור "לא תעמוד על דם רעך" ו"לפני עוור לא תיתן מכשול", אולי פני הדברים היו נראים אחרת.
עלינו לעמוד לצידם של אלו שחושפים את המתעללים, ולחזק אותם. כל ישראל ערבים זה לזה, לכל דבר – במיוחד להגנה על החלשים.
