לניו־יורק טיימס יש הסכת יומי מרחיב אופקים שמתמקד בכל פעם בנושא אחר שעל סדר היום. השבוע האזנתי לשני פרקים: האחד שרטט את דיוקנה העגום של אפגניסטן בימים אלה, חודשים מעטים לאחר נפילתה בידי הארגון האסלאמי הרצחני טליבאן; האחר תיאר שכונה אפרו־אמריקנית בעיר ממפיס שבטנסי, המתקשה להתרומם מהמצב הקשה שהיא שרויה בו. אין שום קשר בין שני הסיפורים – כל אחד מעניין כשלעצמו – ובכל זאת מצאתי דמיון באופן תיאורם של שני המקומות. חוט שני עובר בין לא מעט נושאים המעסיקים את ההסכת של העיתון הליברלי החשוב. הכותרת של החוט המקשר הזה עשויה להיות "החלש תמיד צודק".
מאז נסוגו כוחות ארה"ב מאפגניסטן, המדינה קורסת במהירות אדירה. כתבת העיתון חירפה את נפשה ונכנסה לערים הגדולות של אפגניסטן, כדי לדווח משם על מראות קורעי לב של אנשים שהידרדרו בתוך כמה שבועות למצב כלכלי, חברתי ונפשי קשה ביותר. ומי האשם, לפי ההסכת? בראש ובראשונה ממשלת ארה"ב, שחונקת את צינורות הכסף והמימון לארגונים ומוסדות במדינה, ושיחסה לראשי הטאליבן גורר אחריו חרם מוחלט כלפי השלטון כולו; בגללה האזרח הקטן נותר בבת אחת ללא יכולת להוציא את כספו מהבנק, למשל.
ברור שלממשלת ארה"ב יש אחריות על המצב באפגניסטן, אבל לאורך כל הפרק לא נשמעת אף מילת ביקורת על האפגנים עצמם. איש אינו מצפה מאנשים פשוטים להילחם עכשיו בטאליבן, אבל האם לארבעים מיליון אזרחים אין שום אחריות על כך שפשוט הרימו ידיים ושמו את מבטחם בכוח מערבי חיצוני שישליט למענם סדר? האמריקנים הצליחו במאמץ רב לקיים בחירות חופשיות ודמוקרטיות באפגניסטן בשנת 2004. אם עשרות מיליוני אפגנים היו מפגינים קצת יותר אכפתיות למדינתם, אולי הטאליבן לא היה משתלט על המדינה הזו אחרי דימום אמריקני בלתי פוסק? אבל האפגנים מסכנים עכשיו, ולכן כל מה שאפשר לעשות הוא להביע חמלה כלפיהם ולהאשים את אמריקה החזקה, הרעה והמרשעת.
המקרה של אורנג'־מאונד – שכונה עם רוב שחור מוחץ בדרום־מזרח ממפיס – שונה לגמרי מסיפור קריסתה של אפגניסטן. זו אחת השכונות הראשונות בארה"ב שנבנו למען הקהילה השחורה, ובשנות השבעים היא הייתה סמל ומופת לכך ששחורים מסוגלים להפוך לבעלי בתים ולנהל קהילה עשירה תרבותית, תוססת ושמחה, ממש כמו הלבנים בשכונות אחרות בעיר. אלא שאז הגיע הקראק והוריד את השכונה לרצפה, בדיוק כמו שעשה לאינספור שכונות וערים בארה"ב. אורנג'־מאונד הפכה למוקד פשע וסמים, ומאז היא לא ממש מצליחה להתאושש.
הכתבה של ההסכת הניו־יורק־טיימסי ניסתה לרדת לנבכי הבעיה של אורנג'־מאונד, ויש לי תחושה שאתם כבר יודעים את התשובה: האשמה היא כמובן המדינה. בשכונה אוספים את הזבל באופן אחר, והעירייה גורמת לכך שיותר משאבים יופנו לשכונות חדשות שיש בהן רוב לבן; יוזמות לחיזוק דמוגרפי הביאו בכנפיהן את ההפך הגמור: באזורים מסוימים בשכונה היוזמות הללו העלו את מחירי הנדל"ן, וספקולנטים לבנים רכשו בתים כדי להשכיר אותם במחיר מופקע לשחורים שלא מסוגלים כמעט לשלם על כך. מרואיינים רבים השתתפו בכתבה הנוסטלגית והמקוננת, ועל דברי כולם שרתה רוח של התקרבנות והאשמת כל מי שאינם תושבי השכונה השחורים. אין שום ביקורת על הרפיון החברתי, על הזנחת התא המשפחתי באוכלוסייה השחורה, על תרבות שבטית קלוקלת ועוד.
קל להאשים את החזק בכישלונו של החלש. בעולם ליברלי, ששואב את האידיאולוגיות ותוכניות הפעולה שלו מבית מדרשו של השמאל הליברלי הפרוגרסיבי בארה"ב, זו גישה שקשה להתנגד לה. אלא שהגישה הזאת הרסנית. התורה הבינה כמה קלה היא, וטרחה לכתוב שלושה פסוקים שעוסקים בה ומגנים אותה: "וְדָל לֹא תֶהְדַּר בְּרִיבוֹ" (שמות כג, ג); "לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט אֶבְיֹנְךָ בְּרִיבוֹ" (שמות כג, ו); "לֹא תִשָּׂא פְנֵי דָל וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ" (ויקרא יט, טו).
אפגניסטן ושכונה שחורה בממפיס נשמעות רחוקות מאיתנו, אבל גישת "החלש תמיד צודק" פולשת במהירות גם אלינו. אם גם אתם מורטים את שערות ראשכם כשעיתונים כמו הניו־יורק טיימס מתייחסים לפעולות טרור של פלסטינים בסלחנות מדהימה ותוקפים את ישראל בלי שום פרופורציה, דעו שהדבר נובע בדיוק מאותו כיוון מחשבה. הפלסטינים חלשים – תודה לאל, רק דמיינו מה היה קורה לו היו יותר חזקים מאיתנו – ולכן הם צודקים; מכאן קצרה הדרך לגינוי אוטומטי של ישראל בכל הקשור לסכסוך הערבי־ישראלי. קצרה – ומסוכנת מאוד. אסור לנו לתת למשוואה הזו להתקיים בלי להתקומם נגדה ולהילחם בה.
לא, עולם יקר וצבוע, החלש לא תמיד צודק. לפעמים החלש בוחר להיות חלש, נהנה משכבת ההגנה שהוא זוכה בה בשל כך, ומשתמש בה כדי לעשות דברים איומים ונוראים. אנחנו נחשוף את הדברים האלה ולא ניכנע לטרור החולשה ההרסני הזה, גם משום שזו האמת ומחובתנו להגן על עצמנו, וגם כדי שהטרור הזה לא יגיע גם לשאר העולם; אז כבר יהיה מאוחר מדי. לא נתבייש להיות חזקים וגם צודקים.
