הטון החריף ומבשר הסכנה של ראש הממשלה במסיבת העיתונאים שהתקיימה בתחילת השבוע, התחלף בקול ענות חלושה של מסקנות קבינט הקורונה, יומיים לאחר מכן. "הזמן שקנינו הולך ואוזל", אמר בנט ביום ראשון בערב. "האומיקרון כבר בארץ, מהכנסת ועד לגני הילדים, והוא מתפשט מהר. זה וריאנט מדבק ביותר, ובקצב הכפלה של כל יומיים־שלושה, כמו שאנחנו רואים בכל העולם, ניתן לומר שהגל החמישי החל". קבינט הקורונה, לעומת זאת, הכריז ביום שלישי על מגבלות מינימליות: קניונים יעברו לפעילות תחת תו סגול, חובת התו הירוק תורחב במידת מה, וכיתות ביישובים אדומים וכתומים שהיקף התלמידים שקיבלו את מנת החיסון הראשונה יעמוד בהן על פחות מ־70 אחוזים – ילמדו באופן מקוון. לא בדיוק תגובה דרמטית לווריאנט החדש שמאיים לסכן גם מחוסנים בשלושה חיסונים, קשישים וטף.
המלצות משרד הבריאות כללו גם מגבלות התקהלות – עד 20 איש בפנים ו־50 בחוץ, במקומות שאינם נדרשים לתו ירוק, ועד 300 איש בפנים ו־1,000 בחוץ במקומות עם תו ירוק. אבל אם המגבלות הללו היו מוטלות, הן היו דורשות גם מתווה פיצויים כלשהו, ואת זה שר האוצר לא היה מוכן לאשר. החשש של ליברמן איננו רק מההוצאה הציבורית הלא מבוטלת, אלא בעיקר מהסגתה של הכלכלה הישראלית לאחור. מגבלות חמורות או סגר, שמשמעם עסקים סגורים, עובדים מובטלים והלוואות שאין איך להחזיר, יבלמו את השיקום הכלכלי של ישראל.
האומיקרון מאלץ את כולנו, כולל ממשלת ישראל, לפעול בתנאי אי־ודאות ועם הרבה מאוד מידע חסר. כרגע הנתונים המגיעים מן העולם מעידים כי מדובר בזן מידבק במיוחד, המתפשט בקצב הכפלה של יומיים־שלושה ומצליח להדביק גם מחלימים וגם מחוסנים שהחיסון שלהם אינו "טרי". עוד לא ברור עד כמה הוא מסוכן, כלומר עד כמה הוא גורם לתחלואה קשה. ייתכן שמדובר בזן שמדביק הרבה יותר אבל מייצר מחלה קלה יותר, במיוחד במדינה עם שיעור התחסנות גבוה כמו ישראל. אבל כשמדובר בהדבקה בקצב מהיר כל כך, היא עדיין עלולה להגיע לרף הספיקה של מערכת הבריאות בגלל מספר החולים הגבוה. כבר עכשיו בתי חולים באנגליה ובדנמרק מדווחים על עומס כבד שהם לא מצליחים לעמוד בו, בגלל התחלואה באומיקרון שמצטרפת לתחלואת החורף הרגילה.
לתשומת ליבה של השרה אלהרר: גז טבעי מזהם הרבה פחות מפחם ונפט. הוא גם מעניק לישראל השפעה בינלאומית ומחזק את היציבות האזורית
הנתונים מהעולם ממשיכים להגיע, וייתכן שנגלה – וזה התרחיש הפחות אופטימי – שהאומיקרון אלים יותר ממה שמעריכים כרגע ומייצר תחלואה קשה בשיעור גבוה יותר מהמצופה, ואז נגיע בוודאות גדולה לרף הספיקה של מערכת הבריאות. אף אחד בממשלה לא רוצה להגיע לשם, אבל גם אף אחד לא מוכן לנקוט כרגע משנה זהירות כדי להימנע מהאפשרות הזו.
המגבלות שמשרד הבריאות הציע השבוע, היו בעצמן פחות חריפות ממה שנדרש כדי לבלום את האומיקרון ולמנוע תחלואה רחבת היקף. הגבלת אירועים ל־300 איש בחלל סגור תצמצם את היקפי התחלואה באחוזים בודדים –
אבל תעלה בהרבה מאוד נזק כלכלי. הממשלה בחרה שלא לשלם מחיר כלכלי כבד תמורת רווח מועט יחסית בצמצום התחלואה. כדי לבלום גל תחלואה של זן מידבק בקצב מסחרר יהיה צורך במגבלות חמורות הרבה יותר, עד כדי סגר. וכך, המגבלות הקלות הן קלות מדי ולא נושאות השפעה מספקת על בריאות הציבור, ולכן לא שוות את המחיר הכלכלי. המגבלות הקשות הן קשות מדי, ההשפעה החיובית שלהן על בריאות הציבור גדולה יותר, אבל המחיר הכלכלי כבד מאוד. בינתיים, כך נראה, החשש מהפגיעה בכלכלה ומהצורך בתשלום פיצויים גדול יותר מהחשש מהאומיקרון, והממשלה החליטה שלא להחליט. הצעדים שכן ננקטו, נועדו יותר לדחוף אנשים להתחסן בחיסון השלישי והרביעי מאשר לצמצם תחלואה.
אכן, קשה לקבל החלטות בתנאי מגפה שפועלת באופן מעריכי: אם יתברר שהאומיקרון מסוכן יותר ממה שחושבים כעת, ההחלטות יתקבלו באיחור של שבועיים לפחות. מי שיציף את מערכת הבריאות יהיה מי שנדבק שבועיים קודם לכן, וגם אם בשלב הזה הממשלה תחליט להטיל מגבלות קשות, ייקח לפחות שבועיים להוריד את מספרי החולים.
מרד הקניונים
בינתיים הממשלה מנסה ללכת בלי ולהרגיש עם. מלבד הצורך בתו ירוק וסגול – הקניונים ממשיכים להתמלא באנשים, הופעות ענק ממשיכות להתקיים, הילדים ממשיכים ללכת לגני הילדים ולבתי הספר, וכל השאר ממשיכים ללכת לעבודה כרגיל. אם ראש הממשלה באמת מודאג מהאומיקרון, לא נראה שהוא הצליח לשכנע בכך אפילו את ממשלתו שלו. בנט ביקש ממעסיקים להוציא כמה שיותר עובדים לעבודה מהבית, אבל השר אלי אבידר מתנגד אפילו להוצאתם של 50% מעובדי המגזר הציבורי לעבודה מרחוק, כי זה מייצר "אווירה של סגר". בנט מנסה לעודד חיסונים, אבל לפי הגרסה של מנכ"ל משרד החינוך המפוטר, דווקא השרה שאשא־ביטון הייתה זו שניסתה לשים מקלות בגלגלים למבצע החיסונים בבתי הספר. גם אם בנט ירצה להחיל מגבלות על התקהלות, שר האוצר שלו מסרב להכין מתווה פיצויים ומבטיח בכך התנגדות עזה מצד המגזר העסקי לכל מגבלה, קלה כחמורה.
כבר עכשיו חלק משרי הממשלה דורשים מתווה פיצויים לכל הענפים שנפגעים מהמגבלות. שרת התחבורה מרב מיכאלי הקדימה רפואה למכה, ועוד לפני שהוחלט על הגבלות דרשה פיצויים. "לא נתמוך בהגבלות בלי מנגנון פיצוי ידוע מראש", צייצה השבוע בטוויטר. השר חילי טרופר הזהיר כי "אם מתארגנים לצונאמי אבל האוצר לא איתנו, יהיה פה מרד".
החששות ממרד ציבורי אינם מופרכים: רק בשבוע שעבר, סרבנות עיקשת מצד רשתות הקניונים הגדולים הביאה לביטול המתווה הממשלתי שכלל דרישה לענוד צמיד על בעלי תו ירוק, שיאפשר להם להסתובב בקניונים באופן חופשי. הקניונים הודיעו באופן שאינו משתמע לשני פנים שהם לא מתכוונים ליישם את המתווה הזה, הזמינו את הממשלה לקנוס אותם והודיעו שיעתרו לבג"ץ בטענת אפליה. בקניונים חוששים מירידה ניכרת במכירות אם הילדים שטרם התחסנו יידרשו לבדיקה לפני הכניסה לקניון, גזירה שעד היום הצליחו לחמוק ממנה. המרד של הקניונים עלול להתרחב גם לענפים אחרים, במיוחד אם הממשלה תמשיך לנסות להחיל מגבלות בלי מתווה פיצויים לנפגעים. הפשרה שהתקבלה: בלי מגבלות ובלי פיצויים. עסקים כרגיל, אומיקרון או לא אומיקרון. ביום שבו הממשלה תרצה להחיל מגבלות רציניות כדי למנוע מקרה חירום, היא עלולה לגלות שהמשק מסרב לקבל אותן.
רק לפני חודשים מעטים התפארו קברניטי הממשלה הנוכחית ביכולתם לעבור גל תחלואה בלי סגר ובלי מגבלות חמורות. אחרי שבילה את כל הגל הרביעי בשכנוע הציבור שאפשר לשרוד את העלייה בתחלואה בלי מגבלות על הכלכלה, בנט מתקשה עכשיו לשכנע אחרת גם כשהוא סבור שיש צורך אקוטי במגבלות, בעקבות התנגדות מבית ומחוץ. מעבר להשפעתן על צמצום התחלואה, הטלת מגבלות משדרת לציבור שיש סיבה לזהירות. הדבר נכון במיוחד לציבור עייף שרגישותו קהתה אחרי ארבעה גלי תחלואה, ושרק רוצה את חייו הנורמליים בחזרה.
מנגד, וכפי שידוע לנו מהסבבים הקודמים, עלייה בתחלואה משפיעה על הכלכלה גם בלי מגבלות שמטילה הממשלה. החשש מהדבקה, בעיקר בקרב קבוצות הסיכון ובעלי מחלות רקע, גורם לאנשים להימנע מפעילויות רבות. גם התחלואה עצמה, כמו גם הבידודים שעלולים להגיע להיקפים גדולים, משביתים אנשים מעבודה ומפעילות. עסקים שחוששים ממגבלות עתידיות מבטלים כבר עכשיו אירועים גדולים – כמו ועידת מקור ראשון לכלכלה שהייתה אמורה להתקיים בשבוע הבא ונדחתה – אבל פיצויים הם לא יראו. הפקות ענק לא יכולות להרשות לעצמן להשקיע זמן ומשאבים, כולל סיכונים פיננסיים משמעותיים, כשאין לדעת מה יוליד יום. כמו שלמדנו בעבר – הדיכוטומיה בין הפגיעה בבריאות ובין הפגיעה בכלכלה היא כוזבת. גם ללא מגבלות, הכלכלה נפגעת.
ברקס על הגז
"כדי להבטיח ששנת 2022 תהיה שנת האנרגיות המתחדשות, הגז הטבעי יחכה", הודיעה בשבוע שעבר שרת האנרגיה קארין אלהרר. "בשנה הקרובה נתמקד בעתיד, בחשמל הירוק, בהתייעלות האנרגטית ובאנרגיות המתחדשות, ובזמן שנעשה את זה נשים בצד את העיסוק בהרחבת פיתוח הגז הטבעי". אמרה – וביצעה. בשנה הקרובה, הבהירה אלהרר, לא ייפתח מכרז נוסף לחיפושי גז באזורים חדשים.
למרבה האירוניה, לא חלפו מספר ימים וכבר הוכחה חשיבותו של הגז הטבעי המקומי למשק האנרגיה הישראלי. רשות החשמל הודיעה שיהיה צורך בהעלאת תעריף החשמל בכחמישה אחוזים. תעריף החשמל בישראל יתייקר בעקבות העלייה העולמית במחיר הפחם. כ־23 אחוזים מהחשמל בישראל מיוצרים באמצעות פחם, שהתייקר בשנה האחרונה ביותר מ־100 אחוזים בגלל משבר האספקה העולמי, וההתייקרות הזו משפיעה כאמור גם על תעריפי החשמל.
אין קשר בין שתי ההחלטות, וקארין אלהרר לא אחראית להחלטה השנייה, שנובעת מגורמים שונים שאינם תלויים בישראל. אבל העלייה במחירי הפחם מעידה כאלף עדים על חשיבות המהלך שעשתה ישראל במעבר מפחם לגז טבעי. אלמלא מצאה ישראל גז, ואלמלא מתווה הגז שהובילה ממשלת ישראל חרף התנגדויות עזות – המשק הישראלי היה נשען היום על פחם לכ־60 אחוזים מייצור החשמל שלו, כפי שהיה ב־2013, ועליית המחירים הנוכחית הייתה דרמטית הרבה יותר. אם לא מתווה הגז ההוא, כדי לספק את שארית צורכי ייצור החשמל שלה הייתה ישראל נדרשת לקנות גז טבעי נוזלי – שמחירו זינק בשנה האחרונה ב־500 אחוזים, ואז היינו מדברים על כמעט הכפלה של תעריף החשמל הביתי. במדינות אירופה, שמתמודדות עם התייקרות מעין זו וחוות משבר אנרגיה ממשי, מחפשים גז טבעי בכל פינה, אבל בישראל מחליטים להפסיק את החיפושים אחרי גז טבעי.
היתרונות של גז טבעי מקומי בישראל אינם מתמצים בעלויות הנמוכות שאנחנו משלמים עליו, בניגוד לכל העולם. הוא מזהם את האוויר הרבה פחות מפחם ונפט, ותורם הרבה פחות לפגיעה האקלימית. אלהרר טענה כי יש בישראל די והותר גז לשימוש מקומי, וכי כל גז נוסף שיימצא ישמש ממילא לייצוא, ועל כן לא יקרה כלום אם נעצור את החיפוש לשנה. אלא שגם מייצוא ישראל מרוויחה לא מעט כסף. המס המצטבר מתגליות הגז שנכנס לקופת המדינה הוא בשיעור לא מבוטל. ישראל גם צוברת בזכות הגז השפעה בינלאומית, שכן לא לעיתים קרובות קורה שאנו מחזיקים בידינו משאב שכל העולם מעוניין בו. הגז שישראל מייצאת למצרים ולירדן, מוסיף גם ליציבות באזור שלנו. גילוי של שדה גז נוסף יגדיל את הכנסות המדינה, ירחיב את התחרות בתחום ויחזק את הביטחון האנרגטי שלנו. אבל נראה שבעיני השרה אלהרר, כל אלה אינם חשובים.
מבחינה פרקטית, ההחלטה של אלהרר כמעט חסרת משמעות. קידוחים יתקיימו בשנה הקרובה כתוצאה ממכרזים קודמים שהתקיימו ויצאו לפועל, ומתוקף רישיונות קיימים לקידוח. ההחלטה לא משפיעה על מכרזים שכבר התקיימו, אלא רק על מכרז חדש, רביעי, שהיה אמור להיפתח בשנה הבאה. מכיוון שמכרז הוא ממילא תהליך ארוך, סביר להניח שהוא לא היה בא אל סיומו לפני תום השנה, וממילא לא היו ניתנים רישיונות חדשים לחיפושי גז עד שנת 2023. היתרון העיקרי של ההחלטה הוא איתות של השרה שהיא חלק מהחבר'ה הנכונים, אלה שמתנגדים לגז הטבעי כי הוא "לא מספיק ירוק", ואילו היא ירוקה כהלכה. אבל לעולם, שמחפש גז בכל מקום, הצעד הזה משדר שאולי לא כדאי לו להסתכל על ישראל. חברות גז עשויות להגיע למסקנה שאין להן מה לחפש באזור שלנו, עם ממשלה שמקבלת החלטות מזגזגות בשם "משק אנרגטי מגוון".
אלהרר מעדיפה את ההשקעה באנרגיות מתחדשות, שכרגע מחוללות באירופה משבר חריף, על פני אנרגיה יציבה מגז טבעי. בשם ההעדפה הזאת, היא משביתה לשנה את החיפושים אחרי הגז הטבעי. לטענתה, יציאה למכרז דורשת מהמשרד משאבים גדולים, שלטעמה צריכים להיות מושקעים באנרגיות מתחדשות כדי להגיע ליעד של איפוס פליטות עד 2050. אבל בניגוד למה שעשוי להשתמע מדבריה, פקידי משרדה לא נדרשים לקדוח בים בעצמם. את הקידוחים מבצעות חברות פרטיות על חשבונן, בלי גופים ממשלתיים וללא תקציבים ממשלתיים. אם שברון קודחת בים כדי לחפש גז טבעי, למי זה מפריע לשים פאנלים סולאריים בנגב? אלה אפילו לא אותם אגפים במשרד האנרגיה. גם שר האנרגיה הקודם יובל שטייניץ קרא לשרה "לשקול מחדש את החלטתה" בחשבון הטוויטר שלו, וציין כי גם "בארה"ב הירוקה של הנשיא ביידן ממשיכים לחפש גז טבעי במאות אזורים ביבשה ובים, כך גם בקנדה וברוב המדינות במערב אירופה".
אפילו מבחינה סביבתית אין הרבה היגיון בהחלטה הזו. גם אם לוקחים בחשבון שישראל תשתמש בגז רק לייצוא – הרי בכל מקום שתייצא אליו הוא יחליף תחנות המתבססות על פחם, נפט ומזוט, המזהמים הרבה יותר. בארה"ב יש עודפי גז והם עדיין מחפשים גז כדי למכור אותו להודו, סין, יפן ואירופה – שם הוא מחליף את הפחם. אפילו בנורווגיה, שמתבססת על אנרגיית מים ורוח וששיעור האנרגיה המתחדשת בה הוא מהגבוהים בעולם, מחפשים גז טבעי. היא מוכרת אותו לגרמניה ולפולין, והן מחליפות את התחנות הפחמיות שלהן. כך קרה גם כשישראל ייצאה גז טבעי לירדן ומצרים, והן החליפו את ייצור החשמל באמצעות פחם – מקור מרכזי לזיהום אוויר שהשפיע גם עלינו, השכנים שלהן. המעבר לגז טבעי מפחית זיהום אוויר ומפחית פליטה של גזי חממה, לא להפך.
