בשבוע שעבר שוב עלתה לדיון ציבורי השאלה האם תנועת החרם על ישראל, ה-BDS, היא אנטישמית.
בדיון מיוחד בנושא הדה-לגיטימציה שנערך בכנסת (14.15), הצהיר שר התפוצות נחמן שי כי הוא אינו מוכן לקבל "את הטענה שכל מעשה של BDS הוא בגדר אנטישמיות.” התגובות הנזעמות לא אחרו לבוא. באותו היום, פאנל שנערך מטעם הליגה נגד השמצה בהנחיית צביקה קליין ממקור ראשון, דן בנושא. סיכום ביניים: הדעות חלוקות – ובעיקר מבולבלות.
קשה להתכחש לתחושת הבטן שישנו קשר בין קמפיין ה-BDS לאנטישמיות, אך גם קשה לדייק בדיוק מהו: פלסטיני פעיל BDS הקורא לסוף קיומה של מדינת ישראל – יתכן אנטישמי; סטודנט יהודי פרוגרסיבי פעיל BDS הדוגל בסיום הכיבוש להשקפתו – יתכן שלא.
פתרון הקושי נעוץ בהבנת המניע, וכאן תנועת ה-BDS נחלק לשני מחנות.
מחנה אחד, ובו נמנים הגרעין הקשה והנהגת ה-BDS, רואה בתנועת החרם אמצעי להביא לסופה של מדינת ישראל כמדינה יהודית. מנהיג התנועה, עומר ברגותי, פוסל בצורה נחרצת את זכותה של ישראל להתקיים כמדינה יהודית בארץ ישראל – בכל גבול שהוא. משכך, הוא וחבריו להנהגת התנועה לא קוראים להחרמת עסקים יהודיים רק ביהודה ושומרון, אלא קוראים לחרם על עמודי התווך של הכלכלה הישראלית: הבנקים הגדולים, חברת החשמל, ומקורות.
גישה זו, השואפת להוביל לקריסתה של מדינת ישראל שונה באמצעים, אך לא בתכלית, מזו של ארגוני הטרור מולם מתמודדת ישראל מאז היווסדה (זאת, אגב, כאשר חלק מחברי ארגוני טרור אלו חברים בהנהגת תנועת ה- BDS דרך מועצת הכוחות הלאומיים והאסלאמיים בפלסטין (PNIF). תפיסתם של גורמי מחנה זה עומדת בסתירה להגדרת IHRA לאנטישמיות המקובלת בעולם – לפיה, שלילת הזכות להגדרה העצמית ליהודים, כמו גם האמירה כי מדינת ישראל הוא מפעל גזעני בעליל, מהווים ביטויים לאנטישמיות.
המחנה השני ב-BDS, בו מצויים לא מעט יהודים, רואה בחרם כמנוף לחץ על ישראל לשנות את מדיניותה למול הפלסטינים. חברים במחנה זה אינם שוללים זכות הקיום של ישראל כמדינה יהודית. קחו לדוגמה את מייסדי החברה Ben and Jerry’s המצדיקים את החלטת הנהלת החברה שלא למכור גלידה מעבר לקו הירוק. הם מצהירים: "אנחנו תומכים במדינת ישראל." ומוספים את המניע שלהם לחרם: "אפשרי לתמוך בישראל ולהתנגד לחלק ממדיניותה..".
קיימת כאן סתירה מהותית בתפיסה של בן וג'רי בהשוואה לתפיסה של עומר ברגותי – זאת למרות ששניהם תומכי חרם. למצער, ההתעלמות מהסתירה הזאת נוחה לכולם.
עבור הנהגת ה-BDS, היהודים התמימים החפצים בשינוי מדיניותה של מדינת ישראל ולאור זאת מצטרפים לתנועת ה-BDS הם נכס. הם "מכשירים" את התנועה, היות וקשה לטעון כנגד יהודי שהוא אנטישמי.
עבור ממשלת ישראל כל חרם הוא פסול- ולא משנה מה המניע. חרם הוא מדרון חלקלק. מי שמבקש להחרים "רק מעבר לקווי 67", אמור לכאורה להחרים גם את העיר העתיקה בירושלים. מה גם, שהרעיון להחרים יהודים בחבל ארץ כלשהיא מעלה זכרונות מהימים האפלים והאנטישמיים ביותר בהיסטוריה היהודית.
יש היגיון בגישה הבלתי-מתפשרת. אך מנגד, הגישה הישראלית הרואה כל חרם כפסול מבלי להתעניין במניע, מתייחסת לשונאי ישראל האמתיים ולאלה שלא, ולאנטישמיים האמתיים ואלה שלא, כמקשה אחת. ואילו התעניינות במניע גם יבהיר את שאלת האנטישמיות.
אם המניע הינו שלילת קיום מדינה יהודית – אז יש בהחלט מקום לדיון על אנטישמיות.
אם המניע הוא יצירת לחץ פוליטי לשינוי מציאות – אז יש מקום להסביר שחרם הוא דווקא כלי מאד מזיק להשגת היעד וכי העוינות שה-BDS יוצר כלפי ישראל, מביאה בסופו של יום גם לעוינות כלפי יהודים ולעלייה באנטישמיות.
ככל שנשכיל לעשות את ההפרדה בין שתי המחנות בתוך תנועת BDS, כך נטיב לדעת מיהם באמת מבקשי רעתנו ומי נסחף לחבורה הרעה – ואולי אף לעורר וויכוח פנימי בתוך התנועה. וכך גם נוכל לקדם שיח ענייני יותר בכל הקשור לאנטימשיות בקונטקסט של מדינת ישראל.
