מאיר יצחק הלוי מונה לאחרונה לתפקיד סגן-שרת החינוך, ואולי בהמשך גם ימונה ניר אורבך לשר ההתיישבות בממשלה שמתנפחת לה ורוויה בחברים. ריבוי זה מעלה שאלה שיש לבארה: מדוע פוליטיקאים בוחרים להיות חסרי השפעה בממשלה על פני בעלי השפעה בכנסת? בקיצור: מה עדיף להיות ח"כ או שר?
ראשית צריך להבין מה פונקציית המטרה של הפוליטיקאי, מה מכוון אותו? התשובה ברורה: להשפיע ולהיבחר שוב. כאשר המטרה היא להשפיע, אזי שלהיות ח"כ בקואליציה קטנה של 61 אצבעות הינו אמצעי השפעה אפקטיבי וכוחו של הח"כ גבוה. פעם עוזי כהן ז"ל, חבר מרכז הליכוד הידוע, נשאל מדוע אינו מתמודד לכנסת, וענה: "אם אני בכנסת אני אחד, אם אני לא שם אני 40". בהקבלה למצבנו: בממשלה יש אצבע אחת, בכנסת הוא שווה יותר. הדילמה מתחדדת כאשר ישנם שרים שבוחרים בתפקיד מיניסטריאלי מיותר על-פני הפרלמנטרי החשוב. למשל אלי אבידר, שר ללא תיק. או אלעזר שטרן, שר המודיעין, והדוגמאות רבות. להיות יו"ר ועדה משמעותית בכנסת זה תפקיד בעל השפעה בצומת פוליטי ממשי, יותר מתפקיד שר המודיעין שעליו הסכים השר עצמו כי הינו ריק מתוכן. בכל זאת, חברי-כנסת מעדיפים להיות שרים. מדוע?
ישנה מחשבה כי הציבור תופס את השרים טוב יותר מאשר את חברי-הכנסת, ורואה בכך קידום. כנראה שזה גם קשור למעמד הכנסת ולשליטה של הממשלה עליה, אך מי שגורס כי ציבורית עדיף להיות שר על פני ח"כ, כדאי שיבדוק את דעת שר המים לשעבר. הבחירה בממשלה על פני הכנסת קשורה גם להיבטים נוספים. למשל, מרבית חברי הממשלה הינם חברים בתפקיד מיניסטריאלי בפעם הראשונה, חלקם אפילו ממפלגות, כמו העבודה ומרצ, שלא חוו את טעמו של משרד ממשלתי שנים רבות, ואולי גם לא חלמו לשוב לאחד כזה בשנים הקרובות. פוליטיקאי שהיה בתפקיד שררה בעברו, ודאי במשרד קטן וחסר השפעה, יודע את פוטנציאל ההיעלמות התקשורתית שמצפה לו. שר חדש מ"הניילונים" לא יידע זאת, וכשיעמוד בפני השאלה אם לבחור תפקיד פרלמנטרי בכיר או מיניסטריאלי קטן, הוא או היא עשויים לבחור בשני. את תופעה זו אכנה "הזיכרון המיניסטריאלי" של הפוליטיקאים, שמשפיע על בחירתם כיצד להשפיע יותר בבחירת התפקיד.
נכון, לחבר כנסת בקואליציה צרה יש פוטנציאל השפעה גדול, אך יכולת מימוש לא קלה. להיות ח"כ "טראבל מייקר", זה מיתוג שצריך לדעת לשלוט בו ולנצל אותו כראוי. ודאי בעולם הפוליטי שלנו שבו מעט חברים נבחרים באופן דמוקרטי. לעשות צרות לא תמיד ישרת את מטרת הפוליטיקאי: להיבחר מחדש. כמובן שגם חלק גדול מחברי הכנסת הינם "נורבגים", בכך נתונים באופן קבע ללהט החרב המתהפכת מעל ראשיהם, לצד הניסיון הפרלמנטרי המועט שלהם שאולי גורם להם לא להשתמש בסד הכלים שברשותם. כמו כן, חשוב לציין שלהיות ח"כ זו עבודה קשה, אמנם לא מוערכת ככזו – אך קשה; ודאי בקואליציה צרה בה ההצבעות מתישות, צמודות ונכנסות לתוך הלילה באורך קבע. גילו של מאיר יצחק הלוי נושק לעשור השמיני לחייו, לא קל לנהל שגרת עבודה כה אינטנסיבית לאורך זמן, וייתכן כי העבודה הרגועה קורצת יותר.
גודלה של הממשלה אכן רחב, ומכלול הסיבות עדיין בגדר תעלומה. חברי-כנסת שרוצים להיבחר ולהשפיע, צריכים לדעת שאם יצברו אשראי ציבורי גבוה – גם אם יצברו אותו תוך ניהול סדר-יום לעומתי אך מטיב עם הציבור – לא יזוזו הצידה מהר על ידי ראשי מפלגותיהם. להיות טרבל-מייקר-חינני זו מיומנות, אך כך גם להיות ח"כ אפקטיבי.
