האווירה הייתה מתוחה. בחדר הישיבות במטה הארצי היה אפשר לחתוך את האוויר בסכין. זקני הפיקוד המשטרתי לא זכרו קריאה מהירה ודחופה כזו, לכל הקצינים הבכירים מדרגת תת־ניצב ומעלה, להתקבץ כדי לשמוע את דברי הממונה עליהם – כבוד השר לביטחון הפנים.
"חברות וחברים", פתח השר לאחר שהשתרר שקט מוחלט בחדר, "ואני מדגיש 'חברות' לפני 'חברים', כי אסור לשכוח שאנחנו ליברלים ומתקדמים לפני שאנחנו שוטרים, ואני מקווה שזה ברור לכולכן". כמה תתי־ניצבים הביטו זה בזה במבוכה, ומיד לאחר מכן חזרו להביט בשר. נימת דיבורו התחזקה: "אני לא אתן שבמשמרת שלי הדברים ימשיכו להיות כמות שהם. אנחנו נעשה היום סוף לבלגן, נחתוך את האלימות והפשיעה שאנו עדים להן, נמגר את הרעה החולה הזו מהחברה הישראלית. אני דורש לשמוע מכם הצעות מעשיות לכך, כאן ועכשיו. קדימה".
הראשון שהתעשת היה סגן המפכ"ל: "אני חושב, כבוד השר, אם הבנתי אותך נכון, שהבעיה העיקרית היא הקטל בדרכים. ולדעתי הכול מתחיל בנוכחות שלנו בשטח. בכל אזור עפולה למשל יש רק ארבע ניידות תנועה, בואו נגדיל את המספר".
"עפולה? תאונות דרכים? אתה צוחק עליי?", הרעים השר, "מישהו מוכן להיות רציני פה?"
מפקד מחוז הדרום נעמד והחל לדבר בהיסוס: "אתה צודק, ואני גם חושב שחייבים לשפר את המצב. נושא המשילות בנג…" – בטרם הספיק להשלים את המילה, השר דפק על השולחן בכוח: "מה נגב עכשיו? מה עפולה? אתם לא רואים שהמדינה מתפרקת לנו בידיים? מה קורה לכם?"
עוזרו של השר ניגש אליו במהירות ולחש דבר מה על אוזנו. השר הרים את הראש ואמר בשקט: "התכוונתי מה קורה לכן ולכם, אני מתנצל. בכל זאת, אני ממפלגת העבודה ואסור לעצבן את היו"רה".
דקות ארוכות חלפו עד שהקצין הבכיר הבא העז להביע את מחשבותיו: "אתה כנראה מתכוון לפשיעה הערבית", אמר. "אז תראה, אני חושב…". אך השר קם מכיסאו בעצבנות, והטיח אותו אל הקיר שמאחוריו. בעיניים רושפות זעם ובגרון אדום ממאמץ, הוא הרעים בקולו על הנוכחים כך שגם המזכירות (והמזכירים, התעקש דובר השר להוסיף) שמחוץ לדלת האטומה לרעשים של חדר הישיבות שמעו את צרחותיו היטב.
"כולכן אפסים! השתגעתם לגמרי? אתם באמת מנותקים לגמרי ממה שקורה במדינה הזו, הא? על אלימות מתנחלים שמעתם? זה מעניין אתכם בכלל? אתם מבינים שמכל העולם – כלומר תת־מזכיר המדינה! כלומר היא לא בדיוק מזכיר המדינה אלא דרגה מתחתיו, אבל מה זה משנה! – מתעניינים באלימות מתנחלים? אתם לא קולטים שאם בעולם מתעניינים, או לפחות מישהו בממשל האמריקני, זה הופך לבעיה הכי גדולה שלנו? מישהו פה למד יחסים בינלאומיים כמוני?"
ההלם על פני השוטרים הבכירים ניכר, אבל השר לקח הפסקה קלה רק כדי לשתות כוס מים ואז הכריז: "מעכשיו זאת הבעיה שלנו. זו הבעיה של מדינת ישראל, זו הבעיה של המשרד שאני עומד בראשו, וכל המשאבים – והמשאבות – יופנו לשם. ברור?"
בשבועות והחודשים שלאחר השיחה הזו עברה משטרת ישראל מהפך. מאות שוטרים הופנו למחוז ש"י, כמו כל האמצעים החדישים ביותר. עשר תחנות משטרה הוקמו לאורך כביש גב ההר, מאלון־מורה בצפון ועד עפרה בדרום, וכולן אוישו במיטב הבלשים והחוקרים ואמצעי המעקב והחקירות. השוטרים קיבלו הנחיה ברורה: שום אכיפה, אפס התעסקות בתאונות דרכים, לא מקבלים הודעות על פריצות לבתים ולא כאלה שעוסקות במריבות בתוך המשפחה – רק אלימות מתנחלים. חצי שנה לאחר מכן, כשהתברר שכל הכוחות האדירים והמשאבים הרבים העלו חרס ושום מתנחל לא נתפס באלימות לאומנית כלשהי, השר לא היסס לרגע ופשוט הזרים לשטח עוד ועוד כוחות. לאחר שנה בדיוק הפך מחוז ש"י לגדול ביותר בישראל במספר השוטרים, המשופע ביותר באמצעים. הוא גם הציע למשרתים בו את התנאים המעולים ביותר ששוטר יכול לחלום עליהם.
בתוך זמן קצר הבינו שוטרים מכל רחבי הארץ הבינו היכן מרוחה החמאה, והחלו להעביר את משפחותיהם ליישובים הסמוכים לתחנות המשטרה החדשות והנוצצות בעומק יו"ש. השמועות עברו מהר: התנאים המעולים, היחס האישי של אנשי המשרד, המשכורות המוגדלות, ההבטחה לבונוסים במקרה שאכן יצליחו לסכל מתישהו אלימות מתנחלים. בשלב מסוים, כשכמה שוטרים התלוננו שאינם מצליחים לרכוש בית ביישובים האלה, שהתמלאו במשפחות שוטרים מכל רחבי הארץ, החליט השר לביטחון הפנים שאין ברירה אלא להקים יישוב חדש כדי לפתור את הבעיה. התכנון היה מהיר, וחצי שנה לאחר מכן נקבע התאריך לטקס הנחת אבן הפינה ליישוב החדש "בר־לב" (ראש המועצה השובב טען שאלה ראשי תיבות: "באנו־ראינו־לקחנו־בנינו") בין עלי לשילה.
ביום המיועד, רגע לפני שעלה לבמת המכובדים כדי לשאת את דבריו, מיהר עוזרו של השר אל הבוס שלו ובפנים רציניות הגיש לו את הטלפון. על הקו מוושינגטון הייתה תת־המזכיר: "תגיד, אתה השתגעת?", נזפה בו קשות, "אתה עומד להשתתף בטקס הנחת אבן פינה להתנחלות בלב השטח הפלסטיני?".
השר הופתע. הוא מלמל משהו בלחש: "אבל אמרתם שאלימות מתנחלים היא הבעיה הגדולה ביותר. עשיתי בדיוק מה שרציתם, אנחנו עומדים לפתור את הבעיה הזו". השיחה הבאה כבר הייתה מלשכת יו"ר המפלגה. נאמרו בה לכבוד השר שתי מילים בלבד: "את מפוטרת".
