ביום שני אחד, בחודש טבת גשום לפני ארבע שנים, הזמנו שולחן במסעדה כלשהי במרכז העיר. זו הייתה הפעם הראשונה שקבעתי ערב לדייט עם רזיאל באופן רשמי, ביומן שלי.
יצאנו פעמים רבות לפני כן, אבל זה תמיד היה עם הילדים או בדרך לנסיעה לקניות או בחזרה מתור אצל רופא. יציאה משותפת לשם הבילוי לבדו מעולם לא הייתה קודם לכן, עד כמה שזה נשמע חריג לזוג שהיה נשוי כבר מעל עשור.
האירוע שחגגנו היה יום ההולדת שלי, שחל כמה ימים קודם. מראש סגרנו עם ההורים של רזיאל שנביא אליהם את הילדים, בידיעה שהם יטפלו בהם עם כל הלב כהרגלם.
התלבשתי יפה עם חצאית שאהבתי במיוחד ומעיל חורפי, חיכיתי שרזיאל יחזור מהכולל, העמסנו את הילדים, ויצאנו. למסעדה הגענו אחרי שישבנו באוטו איזה פרק זמן ודיברנו. בכל זאת, דייט ראשון, יש פערים להשלים.
נכנסנו רעבים. רעבים במיוחד. משהו בתפריט הקינוחים תפס את עיניי והצעתי לרזיאל שנזמין ממנו קודם ואחר כך נעבור לאוכל. זה יום ההולדת שלי, ככה אני אוהבת לחגוג.
כמובן, הקינוח שהגיע היה קטן מהמצופה וכלל לא דומה להמלצת המלצר, אבל סביר. ואז הזמנו מנות עיקריות. רזיאל, שהיה ידוע בחשש שלו ממנות לא משביעות במסעדה, הזמין מנה שיתלווה אליה לחם. אני הלכתי על המלצת השף. המשכנו לדבר, צחקנו והעברנו בנעימים את ההמתנה לאוכל. רק כשהגיעו המנות הרגשתי שמשהו אינו כשורה. בצלחות הגדולות היה מזון שכלל לא עשה חשק לאכול ממנו, והריח לא היה מגרה. אבל האכזבה הגדולה הייתה עוד לפנינו.
אמונם היה לחם, ומבחינת רזיאל זה הספיק בהחלט. אני לעומת זאת, בת אצולה אירופית שכמותי, מיד צעקתי “מלצר“, לבושתו של בעלי, האברך העדין. “זה לא מה שהזמנתי“, אמרתי למלצר, והרמתי אליו את הצלחת. הוא התבונן במנה, הביט בדף ההזמנה ומיהר להשיב: “זו המנה, ככה היא מוגשת“.
הוא החזיר את הצלחת לשולחן, הסתובב והלך. את שאר הזמן במסעדה העברנו בשקט, כשאני מנסה בזעף לא מוסתר לסיים בהקדם האפשרי את האוכל חסר הטעם. שילמנו ויצאנו, וכפי שבוודאי הנחתם, לא חזרנו יותר אל המסעדה הזו.
לאורך כל הדרך לבית הוריו של רזיאל קיטרתי באוזניו על המנה שלי, על חוסר החן והטעם, ועל האכזבה הגדולה מערב שהתחיל לא רע בכלל והתפקשש לחלוטין בגלל בחירת מסעדה לקויה (אני לוקחת אחריות, זו הייתה הבחירה שלי).
כשרזיאל החנה את האוטו, הוא סיכם חצי בצחוק חצי ברצינות: “אין מה לעשות, בחיים לפעמים המנה שמגיעה היא פשוט לא מה שהזמנת“.
יום לאחר מכן הוא נרצח.
שרידי קליטה מדברית
השבת חל יום הולדתי השלושים ושש. כמדי שנה יש קצת פער בין אופן החגיגה הראויה לדעתי ליום ההולדת שלי ובין אופן חגיגתו בפועל. ובכלל, בארבעת ימי ההולדת האחרונים פעורה תהום עצומה בין הציפיות שלי מהחיים שרציתי שיהיו לי ובין האופן שבו הכול התגלגל. אני קצת נזכרת באותה לקוחה כעוסה שהמנה שקיבלה במסעדה לגמרי לא הייתה דומה למה שהזמינה.
דברים רבים קרו מאז יום ההולדת ההוא. דברים טובים. חברים חדשים נכנסו לחיי, כוחות מטורפים התגלו בי ובבני ביתי. אני חיה ברגעים אלה ממש חיים אחרים לגמרי, עם עוצמה ואנרגיה שלא ידעתי על קיומן, ומודה על כך בהודיה גדולה ושמחה מלאה. ובכל זאת, ביום ההולדת שלי אני מרשה לעצמי להתבונן בדף המשאלות שזרקתי למים אי אז בגיל שלושים ושתיים ולא מבינה: מה לא היה ברור בתפילותיי לחיים שלמים ומאושרים, למשפחה בריאה ושמחה, לאושר ועושר וכושר ויושר ללא ליסטים וחיות רעות? מה מכל אלו היה כתוב עקום עד כדי כך שהכול התהפך?
בשנה שעברה בחרתי לשאול את השאלה הזו בטיול שערכתי עם חברות טובות. נסענו לכמה ימים, בחרנו מסלול מסומן וידוע היטב, והלכנו לאיבוד בעומק של העומק של המדבר. שעות הסתובבנו בין הרים ובין סלעים כשהשמש מאיימת לרדת במהירות והחושך לעלות. לרגעים שמענו כביש סואן ועלינו על ההר לכיוון הרעש, ומיד נמתח לנגד עינינו רכס מדבר שומם נוסף שאיים לכלוא אותנו בו לנצח.
בהליכה המייגעת, כשהלילה כבר ירד, השאלות החלו להדהד מתוכי. כל נים ונים שבי זעק להבין למה. למה ההליכה בנתיב בטוח בחיי המוכרים הפכה לנתיב ללא מוצא, לגישוש מבוהל בעלטה בליל חורף קר במדבר יהודה, בציפייה לחילוץ וליד חמה שתוביל אותי בחזרה הביתה.
גם כשבסופו של דבר הצלחנו באמצעות הטלפון לקבל הדרכה, חילוץ וארוחת ערב מפנקת, השאלות נותרו בי כמו מדבר שומם המפריד ביני ובין מציאות החיים הצומחת שלי.
ביום ההולדת שעבר התחלתי לכתוב כאן, ואני מרשה לעצמי לראות בכם קוראיי מעט מסלילת הדרך החדשה אל האור. עוד שלב בהבנה שהמנה שלא הזמנתי היא החיים עצמם. לא מתוכננים, לא תמיד מצטלמים יפה, ויחד עם זאת מציגים תמונה אחרת שאני מאמינה שיום יבוא ואבין את ההיגיון שבה ואשלים איתה לגמרי.
ולפעמים אני חוזרת לאותו הרגע בחניית הבית, ומתבוננת בו, ברזיאל, עם המשפט המתוחכם שהשאיר לי, ותוהה – למה לא השארת גם טיפ?
