לפני שבועיים צורפתי לקבוצת ואטסאפ. אני לא אוהב שמצרפים אותי לקבוצות בלי רשות. זה הרי לא היה עובד במציאות. דמיינו את זה רגע: חמישה אנשים מדברים במשרד, ופתאום אחד מהם מגיע אליך לחדר, גורר אותך עם הכיסא למוקד השיחה ומודיע לך שאתה צריך להשתתף. אבל הפעם זאת הייתה קבוצה מיוחדת. לא עוד "פיגועים בין חברים לפני שמתפרסם" או "אוהבים את ישראל, מפילים את ממשלת ישמעאל", אלא פיסת נוסטלגיה: "פגישת מחזור י"ב – 2000". השם ישמור, פגישת מחזור.
הבדיחות שרצו בקבוצה כשצורפתי אליה העידו שלא הייתי מהראשונים שצורפו, מה שמיד הזכיר לי שתקופת התיכון אומנם הייתה סבבה אבל לא התבלטתי בה במיוחד. אומנם תמיד היו לי חברים, אבל לא הייתי מלך השכבה אלא יותר במעמד הפועלים. החבר'ה שלי תמיד היו "הפריקים", ככה קראו להם אז, אנשי הרוק הכבד והפירסינג. הייתי באמצע: מצד אחד משחק כדורגל עם החבר'ה בהפסקות, מצד שני מבריז משיעורים כדי לשבת במחששה כי מישהו הביא גיטרה ואפשר לנגן מטאליקה.
בעפולה של סוף הנייטיז ותחילת שנות האלפיים היו שני בתי ספר תיכון. הראשון נקרא "הקריה", ובשמו המלא אם אני לא טועה "קריית האומנויות", והשני היה בית ספר ריאלי מרשת "אורט". הייתי נער מאוד מגובש על עצמו וטוב בקבלת החלטות, שתמיד אהב כתיבה ומוזיקה ומילים ולכן עשה את הבחירה הנכונה ונרשם ללימודי אלקטרוניקה באורט.
החברים בקבוצה התחילו לאט־לאט להעלות תמונות מאותה תקופה, שהמסקנה הראשונה מהן הייתה שהתלבשנו נורא. באמת, אני חושב שמישהו צריך לארגן תביעה ייצוגית נגד ההורים של כל הילדים בשכבה על זה שהם נתנו לנו לצאת ככה מהבית. המסקנה השנייה היא שלא הופעתי באף תמונה. וחיפשתי, באמת שחיפשתי. עברתי על תמונות ממסיבת הסיום, מטיולי שכבה, מימי ספורט: אין יותם ואין עונה. ניסיתי להיזכר אם אני לא אהבתי להצטלם או שהם לא אהבו לצלם אותי. כנראה שילוב.
עוד ועוד אנשים הצטרפו לקבוצה והתחילו להתעניין זה בחייו של זה, "איפה אתה גר היום אחי", שאל מישהו שלא זכרתי מישהו אחר שלא זכרתי. "ברפובליקה הדומיניקנית", הוא ענה, ואני הרגשתי מאוד עלוב ורגיל עם הרמת־גן שלי. אנשים סיפרו כמה ילדים יש להם, ובמה הם עובדים, ונזכרו בחוויות יחד, ורק אני בעליבותי עמדתי שם מהצד וחיכיתי שמישהו יתעניין בחיי. זה לא קרה.
אני יודע שאני נשמע בכיין־על, אבל זו לא הכוונה. בכל מקרה, ההתעלמות המוחלטת מקיומי גרמה לי לשקול אם בכלל להגיע לפגישת המחזור. אם יש דבר מביך יותר מפגישת מחזור באופן כללי, זה רק להגיע לפגישת מחזור ושאנשים יחשבו שאתה אחד המלצרים וישאלו מתי יוצאות ראשונות ואם אפשר עוד לחם.
אין לי היום אפילו חבר אחד מהתיכון. עזבתי את עפולה מיד אחרי הטיול הגדול, ונדמה לי שמעולם לא הייתי טוב בתחזוק חברויות. אני מקנא באנשים שיש להם חבורות שהולכות איתם דרך ארוכה, אבל פשוט אין לי את זה. עשיתי עם עצמי בדיקה, והלכתי לרשימת הטלפונים שלי: אין שם אפילו מספר אחד של מישהו שלמד איתי בכיתה י"ב.
התייעצתי עם הדוקטור. שאלתי אותה אם לדעתה אני צריך ללכת. היא כמובן אמרה שכן, ברור. היא הילדה הכי יפה בכיתה, שעד היום החברה הכי טובה שלה היא מישהי שלמדה איתה בתיכון. אמרתי לה שבניגוד אליה אני הייתי ידוע בשכבה כמוזר הזה שהולך בנעלי אולסטאר בצבעים שונים או בנעליים צבאיות.
בסוף החלטתי ללכת. אפילו נכנסתי ללינק ששלחו ושילמתי. למרות הזיכרון המעומעם מהתיכון, אני חושב שהיו לי כמה רגעים טובים שם. החברה הראשונה שאהבתי, שאומנם הייתה חברה שלי בערך שבוע עד שחזרה לחבר לשעבר שלה (היא נשארה ידידה שלי עד היום. היחידה מסוגה, אני חושב). התחושה שאתה בכיתה של 40 בנים שיחסית מחבבים אותך, אז מבחינת מכות אתה די מוגן. החברים שהתגייסו לעזור לי להכין את עבודת הסיום בחשמל ואלקטרוניקה אחרי שכבר ויתרתי והחלטתי שאני נכשל. וגם האנשים מהשכבה שמדי פעם שולחים לי הודעות בפייסבוק, "זמרי איזה כיף לראות או לשמוע או לקרוא אותך".
אז כתבתי בקבוצה כמה שטויות ואנשים התחילו להגיב. "מה קורה, זמרי". "אתה מגיע, זמרי?". "איזה כיף שאתה בא, זמרי". הייתי מבסוט מעצמי, שיותם השותק מהתיכון שלא היה כותב הודעה בחיים התגבר על עצמו והחליט להכניס את עצמו לשיחות במקום להיגרר אליהן. ואז, לפני יומיים, הם הודיעו שהפגישה מבוטלת כי אין מספיק היענות. מדהים: עד שאני סבבה עם פגישת מחזור, היא לא סבבה איתי.
מתעמר בלי לב
השר לביטחון הפנים עֹמר בר־לב, שנמצא בתפקידו בזכות אנשים ערכיים ואידיאולוגיים כמו איילת שקד, נפתלי בנט וחברי מפלגת 10 מעלות ימינה, החליט השבוע להפוך את בעיית אלימות המתנחלים לחמורה ביותר בעיני האמריקנים. הוא כמובן לא אמר את זה במילים המדויקות האלה, אבל הוא בהחלט הבהיר לכולנו שזה מה שהוא חושב. אז ישבתי וחשבתי לעצמי מה היה קורה אם עמר בר־לב היה מתמנה לתפקיד שר במשרד אחר.
בר־לב במשרד התחבורה – תאונות דרכים זה חשוב אבל חייבים להתמקד באנשים שלא מסמנים תודה עם היד אחרי שנתת להם להשתלב.
בר־לב במשרד הבריאות – קורונה־שמורונה, הגיע הזמן לטפל במכת הציפורן החודרנית.
בר־לב במשרד המשפטים – עונשי מינימום לסכסוכי שכנים.
בר־לב במשרד האוצר – מס על שתייה מתוקה (בהשראת המציאות).
בר־לב במשרד הפנים – חייבים לטפל במהגרים הלא חוקיים מהונדורס!
בר־לב במשרד החינוך – די לצרור מפתחות הגדול מדי שיש לשרתים!
בר־לב במשרד השיכון – לא ייתכן שכותבים גם את השם של הכלב בשלטי "כאן גרים בכיף".
בר־לב במשרד החקלאות – יבוטל הפרי המעצבן הזה שלוקח שעה להיזכר איך קוראים לו. אה, פיטאיה.
בר־לב במשרד התיירות – מלונות יחויבו ללמוד לעשות עוד חיות ממגבת, חוץ מברבור.
בר־לב במשרד לביטחון הפנים – נטפל מיד באלימות המתנחלים. כן, אני יודע, זה פחות מצחיק.
