כולנו, אני משער, מודאגים מאוד מה"די־אן־איי של העם היהודי". גם אני הייתי מוטרד מאוד, לו הייתי יודע מה זה. מקורו של הדיון החשוב הזה בחשיפה של גיא פלג מערוץ 12, שלידיו הגיעו הקלטות של אביחי מנדלבליט, גנטיקן מומחה שבשעות הפנאי גם מכהן כיועץ המשפטי לממשלה, ופה ושם, מתברר, מוצא זמן לתדרך את עיתון הארץ.
מן התדרוך של מנדלבליט עולים בלבול וחוסר היגיון רב. ניכר שרוחו סוערת. למשל, הוא מספר שגדל "על תורת ז'בוטינסקי", ומהלל את החירות האישית ואת השלטון כמשרת היחיד, ואז ממשיך: "אני חושב שמי שהנהיג את המדינה לאחרונה הבין את זה לא פחות טוב – אבל ראיתי התגלגלות למקום של נאמנות אישית, שזה אומר סכנה לדמוקרטיה. מבחוץ זה נראה דמוקרטיה כמו פולין והונגריה".
נתעלם מהטענות על פולין והונגריה, שהן עדיין מדינות דמוקרטיות, ומחוסר הקשר שבין הרישא, החירות האישית וז'בוטינסקי (שאת הגותו, כפי שהדגמתי במקום אחר, מנדלבליט לא באמת מכיר), לסיפא על נתניהו. העיקר בוודאי נעוץ ב"סכנה לדמוקרטיה". כשהיועץ המשפטי לממשלה מזהה אחת שכזו, חובתנו לנסות ולרדת לסוף דעתו.
ובכן, הנה הפירוט: נתניהו רצה "למנות אנשים שלנו, שהנאמנות אישית היא אל נתניהו ולא לציבור… זה היה מאוד מתוחכם – אבל זה קרה המהלך הזה. זה התחיל מדברים קטנים, יועצים משפטיים של משרדי ממשלה. אבל זה משנה את הדי־אן־איי שלנו".
"די־אן־איי", הוא ביטוי חביב על מנדלבליט, והוא עוד ישוב. וזה כנראה הסיפור של ה"סכנה לדמוקרטיה": בישראל היועצים המשפטיים של משרדי הממשלה הם אנשי היועמ"ש. אמיר אוחנה ביקש בזמנו להפוך את היועצים המשפטיים של המשרדים למשרות אמון, שמקבילות למנכ"לי המשרדים – הצעה שסיכלה איילת שקד בנאמנותה למנדלבליט ולשי ניצן.
הצעת אוחנה הייתה ראויה ונחוצה. במצב הקיים, היועץ המשפטי לממשלה יכול לסכל עבודת שר ולמנוע ממנו ומהממשלה ייעוץ משפטי תקין. אבל למנדלבליט "דמוקרטיה" היא שלטון הפקידות המשפטית, ולכן הוא לא הסתפק אז בסיכול הצעת החוק, אלא כשמונה אוחנה לשר משפטים, הוא הכריז עליו מלחמת חורמה והפעיל נגדו, בניגוד לחוק ולתקשי"ר, את המערכת הפקידותית שהוא מנהל. נראה שגם ל"פולין והונגריה" יש מה ללמוד ממנדלבליט, שעבורו "כל פרקליט הוא מלך".
על כל פנים, מנדלבליט לא משאיר מקום לספק: הדי־אן־איי ההיסטורי של העם היהודי, זה שעמד ב"סכנה", עניינו מינויים במערכת המשפט והאכיפה. היועמ"ש טוען שראש הממשלה לשעבר ניסה למנות שופטים "שישמרו על נתניהו וידאגו לו", וכך גם יועצים משפטיים ומפכ"ל. "זה פשוט יכול לפורר אותנו מבפנים", הוא זועק.
די־אן־איי בצד, מובן שמדובר בהאשמות חמורות. אלא שבתדרוך הזה, ממה שפורסם, הן לא יותר מהכפשות. מנדלבליט, פקיד ממונה, מסית נגד נבחר ציבור בתדרוך סגור לעיתונות מבלי לציין אף עובדה שמבססת את דבריו. בלי הוכחות, זוהי דיבה. עם הוכחות (שמובטחני שאין), הפצת הטענה בתדריך תקשורתי סגור היא הפרת אמונים. אם זה ה"די־אן־איי" של הייעוץ המשפטי, בשלה השעה למוטציה דמוקרטית.
עדי התביעה במשפט נתניהו מתכתשים על הדוכן. כשהעובדות נגדו, מנדלבליט מנסה להצדיק את כתב האישום בנימוקים היסטוריים, לאומיים, ושמימיים
מאבק קוסמי
מדוע מובטחני שאין למנדלבליט הוכחות? משום שהוא מתקשה להפריד בין דעותיו לעובדות. הדבר בולט לא רק בתדרוך, אלא גם בכתב האישום שהגיש נגד נתניהו, שממדי קפקאיותו גדלים מדי שבוע בבית המשפט. רק השבוע סתר עד המדינה הראשי ניר חפץ את עד התביעה הראשי אילן ישועה וטען שהוא משקר בנוגע לנושאים שעומדים בלב התביעה, קרי, מי שלט בוואלה. כך עדי התביעה מתכתשים ומעלילים זה על זה; מדובר בביזיון משפטי שקשה לזכור כדוגמתו.
אבל את מנדלבליט לא מטרידות העובדות. משהתברר שהן עומדות נגדו, הוא עבר לתדרוכים שמתרחקים מפלילים ומצדיקים את כתב האישום בנימוקים היסטוריים, לאומיים ושמימיים. כך הוא מספר בפאתוס איך "פתאום מצאנו את עצמו במלחמה על הלגיטימיות של היועץ המשפטי לממשלה, על הדי־אן־איי של העם היהודי ומדינת ישראל בתקופה המודרנית… בסוף זה הסיפור".
מנדלבליט חי את המאבק הקוסמי הזה, שמתקיים בתודעתו בלבד, במלוא העוצמה. "אני חושב שיצאנו מזה", הוא מעודד את שומעיו, "אבל באמת הרבה חסדי שמיים, אני באמת חושב ככה. הוא שומר על העם שלנו, ככה אני חושב, ממש. לא יודע איך זה היה נגמר. אני לא הייתי שותק, בית המשפט העליון בטח לא היה שותק".
הנה גויס הקב"ה, המתייצב שכם לשכם עם מנדלבליט במאבק הרה הגורל לשימור הדי־אן־איי של עם ישראל, שעיקרו, כזכור, סמכויות היועמ"ש ומינויים משפטיים. ולמקרה שלקורא, בניגוד למנדלבליט, יש כמה ספקות תיאולוגיים, הוא מזדרז להרגיע: גם אם הקב"ה היה נכשל, רווח והצלה היו עומדים לנו מ"בית המשפט העליון" ש"לא היה שותק". לא רק בני תמותה שכמותנו נדרשים להשגחה משפטית; גם בורא עולם נאלץ לעיתים להיעזר בה.
"אין ערובה לדמוקרטיה, זה הלקח שלי מהסיפור הזה", משתף מנדלבליט, והוא צודק. בישראל התרסקה הדמוקרטיה, והוא אחראי ראשי לכך. היועמ"ש רידד את הפוליטיקה הישראלית ואת שלטון החוק לאפס כדי לעגן את המהפכה החוקתית והמשפטית שחולל השמאל. במקום להתבונן במציאות הכואבת הזו ובתפקידו הטראגי בה, הוא נמלט למחוזות הדימוי והחזיונות, ההיסטוריה וההיסטריה, ואפילו חסדי שמיים. במאבק הטוטאלי שמתנהל בראשו, האמת והשקר, העובדות והראיות, הימין והשמאל, הם בקושי תפאורה לצדק הקוסמי שדורשת ההשגחה: מערכת משפט ריבונית שאין עליה פיקוח ומרות ציבוריים. זה הדי־אן־איי.
הגנת הדמוקרטיה דורשת מהמחנה הלאומי להבין: לרשות השופטת יש עצמאות שיפוטית, אבל אין לה עצמאות משטרית. היא כפופה, כמו כל הרשויות, לעם ולנציגיו. כך הרשות השופטת, וקל וחומר שכך הפרקליטות וגורמי האכיפה, שהם חלק מהרשות המבצעת. הטענה שהמערכת המשפטית זכאית לאוטונומיה משטרית, היא אנטי־דמוקרטית באופן יסודי.
אצל מנדלבליט הצליח השמאל להפוך את היוצרות. הוא מטרה קלה משום שבמחוזות חזיונותיו, שבהם המופרך רודף את המיסטי, הפאתוס את המיתוס, הדיבה את ההכפשה, והבורות את הקונספירציה, הכול אפשרי – להוציא עניין אחד: לשנות את הדי־אן־איי האנטי־דמוקרטי של מערכת המשפט. את האבן הזו אפילו היושב במרומים לא יכול להרים. ואם חלילה ינסה, אפשר להיות בטוחים: בית המשפט העליון לא ישתוק.
