"זה היה אחד השבועות המתישים", סיכם לעצמו ישראל ידענובסקי תוך היאנחות קלה, אך כזו שקורטוב שביעות רצון בצידה. לא פלא. מאז נכנס בעיזוז לעסקי הפייסבוק ולאחר מכן גם לטוויטר, בנה ידענובסקי שם של אחד שיודע. ואם לא אחד שיודע, אז לפחות אחד שמפגין ידע בנחישות ובטון פסקני. הנה, לא חלפה שעה מהדיווחים הראשונים על השיטפון בנחל צפית, וידענובסקי כבר פסק שמדובר ברשלנות פושעת.
בסדרת ציוצים שנמשכה מניסיונות החילוץ ועד לתום עשר ההלוויות, ידענובסקי ידע לומר שהבנות נהרגו כי ידוע שמסת השריר שלהן פחותה והדבר בא לידי ביטוי במגע עם נחשולי מים פתאומיים, וגם ידע לציין שברור שהנער שנהרג ניסה לסייע לבנות. את ראש המכינה שלח ידידנו למאסר עולם בלי אפשרות שחרור מוקדם, ואת המדריך לעבודות פרך עם שלושה סימני קריאה בסוף, שלמרות הציפייה לא הביאו את מספר הלייקים הדרוש. הציוץ נמחק לאחר כעשר דקות. "הייתי צריך להוסיף גם לו מאסר עולם", ייסר את עצמו ידענובסקי.
לאחר מכן הגיעה תקיפת מחסני הטילים בסוריה. עוד בטרם שככו הדי הפיצוצים ידע חברנו לספר לעוקביו שמדובר בטילי 003-S רוסיים שהגיעו מאיראן אך שלשום, וטען בתוקף שגובה הלהבות לא מותיר לו ברירה אלא לקבוע שההתקפה כוונה לאזור הדרום־מערבי של ההאנגר הגדול שליד העיר חאמה, שהרי ידענובסקי שירת בחיל ההנדסה כמעט שלוש שנים. נכון שהוא היה נהג בוס, אבל כולם יודעים שנהגי בוס יודעים טוב מכולם מה קורה.
בתחילת השבוע עוד חשב ישראל ידענובסקי שיוכל סוף־סוף להקדיש קצת זמן לאישה ולילדים. האירועים נרגעו מעט, והוא חש ש־232 עוקביו בטוויטר בשלים לכמה שעות של הפוגה בפרשנויותיו לאתגרי הזמן והשעה. אלא שאז גילה כמעט במקרה שאבו־מאזן נאם ויצא אנטישמי. בסערת פוסטים וציוצים הוא טען שאנטישמי נשאר אנטישמי, ושמי שעבודת הדוקטורט שלו עוסקת בהכחשת שואה, מה הפלא שנואם כך לעמו. כשאחד מעוקביו הגיב לו שהדברים כבר ידועים, הוא חסם אותו מיידית. "אין בושה לאנשים, אפשר לחשוב שדני קושמרו לא חוזר לפעמים על אותן עובדות ידועות בשידור". אלא שרגע המבוכה הקצר הזה נעלם כבאבחת חרב כשמקביל לסערת אבו־מאזן פרצה גם סערה אחרת, "נאום הקלסרים" של ראש הממשלה נתניהו.
ידענובסקי טען שהיה הראשון שהעניק לנאום את שמו העממי, ושידע שיש שם קלסרים עוד לפני שנתניהו הסיר בדרמטיות את הבד השחור. "חייבים להיות מחוברים לערוצי מידע אלטרנטיביים כדי להביא את המידע ראשון ולהגיב נכון ובדייקנות", הסביר פעם לחבר שניסה לגלות את סוד ידענותו ההולכת ומתרחבת של ידידו, כשב"ערוצי מידע אלטרנטיביים" הוא התכוון לערוצי הטלגרם של עמית סגל והטריו לוינסון־נוביק־אתאלי. הוא צייץ מחדש את כל הממים הקורעים מצחוק על הקלסרים, שיבח את שמעון ריקלין וסנט בנדב אייל. "תראי", אמר לאשתו באותו לילה, תוך שהוא גמור מעייפות, "האנשים הקובעים באמת נמצאים בטוויטר". הוא התכוון לעצמו, כמובן.
לקראת סוף השבוע היה חייב ידענובסקי לחזור לעבודה. הבוס כבר התריע בפניו כמה פעמים שלא יסכים יותר להפסקות התכופות שהוא לוקח כדי לצייץ על אירועי היום ("מה אכפת לך מי אחראי לתאונה שהתרחשה בצומת גולני, אפילו רישיון בתוקף אין לך", אמר לו פעם כשהגדיש את הסאה) והיה נראה שלפחות רביעי־חמישי יעברו בשקט. אלא שבאמצע יום רביעי החלו לגדוש את הרשת דעות לכאן ולכאן על מדורות ל"ג בעומר. ישראל ידענובסקי כבר התקרב לגיל 50, ילדיו כבר לא פקדו את סניפי תנועות הנוער, והוא לא גיבש מראש תובנה לגבי הנושא. לפתע מצא את עצמו במצוקה רבתי. האמנם כולם יביעו את דעתם על כן מדורה או לא מדורה, ורק אני אשב פה בדומייה?
זה לקח בדיוק שלוש דקות. הוא לקח את המחשב הנייד ונכנס חרש לשירותים בעבודה. "גם ככה מדובר במנהג פגאני ולא יהודי, ושבוע אחרי מה שקרה בנחל צריך להיות אידיוט אמיתי כדי להבעיר הלילה מדורה", הקליד במרץ מול המסך המרצד. הוא היה מרוצה. תובנה חדה, פרובוקטיבית, כמו שצריך. אבל רגע לפני ששלח את משנתו לאוויר העולם, גלל את הפיד מעלה ומטה וחרדה החלה להתפשט בקרבו. כולם, אבל ממש כולם, חשבו את אותו הדבר. ידענובסקי לא היסס לרגע, מחק את שכתב וניסח משפט חדש: "יאללה, חבורת מבוגרים פאתטים שמחפשים תירוץ למנוע מהילדים את הכיף שלהם. כן, ממש עדיף שישבו עוד לילה מול המסכים". הוא הביט שוב בשורה שכתב, והתאהב.
רגש של גאווה געש בו. "בפחות משנה הצלחתי להפוך למי שדעתו נחשבת, לאחד שמשפיע, לאחד שמקשיבים לו". אחרי כמה שניות של שקט שכולו ניצחון אישי, לפתע העיר אותו קול חזק מעברה השני של הדלת. "ידענובסקי, אני יודע שאתה בפנים, צא מיד, תאסוף את הדברים שלך ותעזוב את המשרד. אתה מפוטר". ליבו נפל בקרבו. מה יגיד עכשיו לאשתו. אבל אז ראה התראה במכשיר הסלולרי – לייק ראשון לציוץ החדש. "אין שום בעיה בוס", הוא אמר בחיוך, ואז יצא מהשירותים – זקוף וגאה מאי פעם בעבר.
