מרצה לספרות אנגלית בשם ביל דובסון השתמש באחד הקורסים שלו בהצדעה במועל יד כאמצעי המחשה שדרכו ניסה ללעוג לנאציזם ולפאשיזם. אחד התלמידים צילם את המחווה, העלה אותה לרשת כשהיא תלושה מהקשרה, וחולל גל נרחב של מחאה כלפי המרצה ה"נאצי" כביכול.
כך נפתחת סדרה שעלתה לא מזמן בנטפליקס, "החוג לאנגלית", שעושה שימוש במקרה הזה כדי לבחון מגוון שאלות הנוגעות לתופעה המכונה "תרבות הביטול" (Cancel Culture), דהיינו הטלת חרם על אדם שנחשד בפעולה או אמירה "פוגענית".
הסדרה מעוררת מחשבות רבות, על טיבו של משפט ההמונים ועל מרווח הטעות הקטנטן שמאפשרת התרבות המודרנית. אבל אולי הנקודה הכואבת ביותר היא האופן שבו הקולגות של ביל, אלו שמכירים אותו כבר שנים ואמורים היו להאמין שהוא לא באמת נאצי, מאמצים לאט־לאט את העמדה של ההמון. הם לא מסוגלים להתייצב ולגונן על עמיתם או אפילו להציב סימני שאלה על הסרטון הערוך והחתוך, כי הם יודעים שכל דיבור בזכותו יציב אותם בצד הלא נכון של ההיסטוריה.
לפני שלושה שבועות כתבתי כאן על אחד מגדולי המורים שלי בעבודת ה', ר' שלמה קרליבך. וליתר דיוק על כך שנחשפתי "לסיפורים ולשמועות על הפגיעות המיניות מצידו", ועל כך שהתפוצצות פרשיית הפגיעות של חיים ולדר גרמה לי להישיר מבט גם אל פגמיו של קרליבך.
מאז ועד היום אני מקבל הודעות וטלפונים מחסידיו. איזה אנשים מתוקים הם, החסידים של ר' שלמה. הם לא צועקים או מאיימים, אלא קודם מדגישים את הרצון לשוחח בפתיחות ובאהבה. אחר כך הם אומרים כמה חמור בעיניהם כל סוג וגוון של פגיעה, ומודים שיחסיו של הרב קרליבך עם נשים לא תמיד היו על פי כללי ההלכה. אבל אחרי הכול, הם מוסיפים בכאב, אין מה להשוות לחיים ולדר. נכון שיש שמועות אנונימיות, וכתבות ממוחזרות, אך אין לנו עדויות אמינות על פגיעה של ממש.
הם צודקים, החסידים. בספר של נתן אופיר על קרליבך הוא סוקר את התלונות והשמועות ביסודיות גדולה, ומסיק שאין בסיס מוצק לחשוב שהיה כאן משהו שמתקרב לרף הפלילי. וגם בהתנהלות המשוחררת, שהיום הייתה נתפסת לפעמים כהטרדה, לא הייתה כנראה כל כוונת זדון; רק ביטוי ל"שיגעון האהבה" של ר' שלמה, אשר "יכול להתבטא בחסד גדול ואכפתיות עמוקה ויחד עם זאת לחצות את הגבולות בנדיבות מוגזמת ובאהבה פסולה".
שקלתי להוסיף לטור שלי השבוע משבצת כזאת של הבהרה. אבל כשניסיתי לנסח אותה הבנתי שדרוש תיקון עמוק יותר. זה לא שכתבתי משהו לא נכון. כתבתי שיש "סיפורים ושמועות", והם אכן ישנם. הבעיה היא עמוקה ופנימית יותר: בחרתי לתפוס צד. בחרתי, בלי שהיו בידי ראיות, לבגוד במי שהעניק לי כל כך הרבה, ולסמן אותו כ"רע". ובשביל מה בעצם?
הטור ההוא, מלפני שלושה שבועות, עסק בקושי שלנו לפרק את הסדר החברתי ולהישיר מבט אל המציאות. קושי שבגללו אנחנו נוטים לפעמים לגונן על פוגעים כאשר מדובר בדמויות חזקות ומשמעותיות בקהילה או חלילה במשפחה.
אבל צורת השיח המודרנית לוקה בצד השני של אותו מטבע. היא מוכנה לדרוס את האדם הספציפי, זה שנחשד במעשה שלא ייעשה, ומהר מדי להפוך אותו לסמל. להמיר את הדיון המשפטי, המבוסס על עדויות ועדויות שכנגד, בעימות אידיאולוגי או אפילו מגזרי (או מגדרי). וכך השאלה אם אני מאמין שאדם ספציפי עשה מעשה מסוים הופכת מבחן לשאלה עד כמה אני פמיניסט או ליברל או ימני. וכדי להיות בצד הנכון של המשוואה אהיה מוכן להקריב מערכות יחסים עמוקות ולוותר על החובה לראות בעין טובה ולדון לכף זכות.
כל כך קשה היום להחזיק תמונה מורכבת. להעניק לנפגעות את מלוא האמפתיה והתמיכה, תוך גינוי חריף של הפוגע, במקרה של פגיעה אמיתית; ובד בבד לא להיסחף אחר המשמעות השטחית של הסיסמה "מאמינות לך", שמעניקה כביכול צ'ק פתוח לכל מתלוננת לחרוץ את גורלו של כל נידון בלא משפט. כל כך קשה, בתרבות מבוססת דימויים ונרטיבים, להתעקש לא לגנות ולא לחרוץ משפט כל עוד חסר במשוואה מרכיב חשוב אחד: עובדות.
