73 שנה חלפו מאז הקמת המדינה, ולמרות עוצמתה הצבאית והמדינית חסרת התקדים, ישראל שרויה תחת מתקפה כוללת בסדר גודל תש"חי המאיימת על קיומה בשתי חזיתות בו זמנית: גבולות 67' ו-48'. בתנועת מלקחיים שקטה, הולך וסוגר על ישראל משולש כוחות איתנים, המורכב מכספי האיחוד האירופי, דחפורי הרשות הפלסטינית, ואידיאולוגיית האחים המוסלמים בעזה ובישראל. זאת, במטרה לייצר רצף טריטוריאלי-אידיאולוגי חדש למדינה הפלסטינית שבדרך. הסכמי אברהם שנועדו לטרפד חלום זה אינם אלא סם מרדים יעיל מפני האסון הלאומי המתחולל מתחת לאפנו.
מצד אחד, קרקעות המדינה בשטחי C נשדדות יום יום ושעה שעה בתוכנית מבצעית סדורה ואגרסיבית. הפלסטינים, שעד היום גנבו באופן שיטתי את הזהות הדתית-לאומית היהודית במישור האידיאולוגי וההיסטורי, עסוקים היום בשוד אדמות המדינה באמצעות הקרן הקיימת לפלסטין. הם אף גונבים את שיטות הפעולה הציוניות – קביעת עובדות נמרצת בשטח והפיכת שטחי C ל"חומה ומגדל", כדי להבטיח את הרחבת שטחי המדינה הפלסטינית שבדרך. הרשות, שאין לה כל סמכות ריבונית בשטחי C שמצויים תחת שליטה אזרחית וביטחונית של ישראל, פועלת כבעלת הבית, מעניקה היתרי בניה בשטחים אלה, ויוצרת אינפלציית בנייה כדי לחנוק את פוטנציאל הבנייה היהודי. כל זה מתרחש בגיבוי המִנְהל האזרחי ובחסותו, ומבטא מחלה אוטו-אימונית יהודית חמורה.
במקביל, ישראל קורסת תחת היקף הבנייה הבלתי חוקית במגזר הערבי ומגלה חוסר אונים באכיפה עליה. בדו"ח של "רגבים" מופיעים נתונים קשים לקריאה לפיהם למעלה מ-80 אלף תושבי הפזורה חיים ביותר מ-80 אלף מבנים בלתי חוקיים, שנבנו בכאלפיים מקבצים המתפרסים על פני שטח שגודלו הכולל הוא כ-600 קמ"ר. כדי לסבר את האוזן, יצוין כי יתר תושבי מדינת ישראל מתגוררים בשטח בנוי של כ-940 קמ"ר. כלומר, שטח הפזורה גדול פי 11.5 משטחה של ת"א בה מתגוררים כ-460 אלף תושבים. אלא שהאירוע איננו מוגבל לנגב, מעטים יודעים שהנגיף מתפשט בהתמדה גם למרכז הארץ. בדואים משתלטים באלימות ובאיומים על קרקעות פרטיות של יהודים באזור תל נוף, רחובות, גדרה, ועוד, ומקימים בהם חממות ומבני מגורים. ועוד לא נגענו במתרחש במשולש ובגליל.
עם זאת, מערכה אסטרטגית-קרקעית משומנת זו איננה פרי הנסיבות הפוליטיות של השנה האחרונה, אלא פרי הבאושים של חוליי ההנהגה של המחנה הלאומי תחת שלטון נתניהו. הנהגה שהחמיצה הזדמנות פוליטית כפולה שהתגלגלה לידיה לאחר הסכמי אוסלו: השקעה בבנייה ובפיתוח מואצים בשטחי C ללא התחשבות ב"מה יאמרו הגויים", ותהליכי ישראליזציה מואצים בקרב הציבור הערבי-ישראלי. תהליכים שנדמה היה עד מאי האחרון שנעשו, אך חמאס הפריך את האשליה שהאמנו בה, כשהניע את ערביי ישראל ה"משתלבים" לשחזר את פרעות תרפ"ט.
הנהגתו של נתניהו מתבררת כלא פחות מפיאסקו שההיסטוריה תתקשה למחול עליו. למרות הקושי הנפשי העצום והמובן, המחנה הלאומי נדרש למידה רבה של יושרה פנימית כדי להודות באמת הצורבת: המנהיג ששחה נגד הזרם העולמי בהבנת אירוע הגרעין האיראני, גילה עיוורון כפול בהגנה על הבית מבפנים.
במשך למעלה מעשר שנות שלטונו, שידר נתניהו כי הפך את אבו מאזן ואת רעיון המדינה הפלסטינית למושגים ברי מינן. אבל כל בר דעת שקורא את הדו"חות המאלפים של רגבים ו"עד כאן", מבין שנתניהו היה קוסם שאיחז את עינינו ומכר לנו מצג שווא חמור. ההתנשאות שלו על אויביו מתבררת כסכנה האמיתית לקיומנו כאן. מנהיג חכם לעולם לא יזלזל כך.
המערכה האסטרטגית בשטחי C נולדה כבר ב-2009 במשמרת של נתניהו, והתעצמה עד הלום. תחת שלטונו, במימון האיחוד האירופי, ובגיבוי המנהל האזרחי ובג"ץ, הקים סלאם פיאד, ה"בן-גוריון" הפלסטיני, את המדינה הפלסטינית, הלכה למעשה, מתחת לאפו של נתניהו. הפקיד האפור מרמאללה, שכל המומחים זלזלו בו והמעיטו בערכו, הפריח את השממה, סלל כבישים וצירים, בנה בתים, ונטע שדות. נותר לו כעת רק לזמר פרפראזה על שורה מוכרת לכל ילד ציוני – "ארץ פלסטין שלי יפה וגם פורחת. מי בנה ומי נטע? כולנו ביחד".
נתניהו היה עיוור אף בהבנת אירוע אובדן המשילות במגזר הערבי והשלכותיו החמורות על הביטחון הלאומי. הפשיעה המאורגנת השולטת בשוק אפור המגלגל מאות מיליוני שקלים, הפשיעה הלאומנית, הבנייה הבלתי חוקית על שטח שגודלו כשני שליש משטח הבינוי הכללי, הקמת מדינה בתוך מדינה כשזרועות התמנון של הראשונה משולבות עמוק ברשויות המקומיות ומאיימות אף על שופטים החוששים לחייהם (משום כך מטילים עונשים מעוררי גיחוך), הקמת צבא מאורגן הפועל בשירות משפחות הפשע, מחסני נשק בלתי חוקי בסדר גודל של בסיס צבאי – כל אלה ועוד נזקפים לחובתו של נתניהו והגיע הזמן להודות: המלך נתניהו עירום.
פשעיו אינם תיקי האלפים אלא היהירות שהביאה להזנחה הפושעת של האינטרסים הלאומיים החיוניים ביותר. קריסת המשילות והריבונות של המדינה בשתי החזיתות היא יום הכיפורים של הנהגת הימין.
על המחנה הלאומי, לרבות המפלגות החרדיות, להתעורר. משפטי הרדיפה של נתניהו מכסים על חטאיו האמיתיים. ביום שאחרי המשפט, עדיין נישאר עם מנהיג שמחדליו הפוליטיים והמדיניים רוקנו את הליכוד מרעיון ומדרך. על שותפיו הבכירים ליטול אחריות וללכת בעקבות אדלשטיין, אחרת אינם ראויים לעמוד בראש המחנה שאיבד את הדרך. הציונות הדתית עושה עבורם את העבודה בהיותה המפלגה היחידה השומרת בחירוף נפש שגחלת האמונה והדרך לא תכבה.
נתניהו, שמנהיגותו זוכה, בצדק או שלא, להימנות בשורה אחת עם זו של בן גוריון, אולי קרא בריאיון שהעניק בן גוריון לניו יורק טיימס ב-1951, כי "מדינאי, שהשלטון אינו בשבילו מטרה אלא אמצעי לשרת את עמו ואידיאל חייו, חייב לבחון הנסיבות, התנאים והצרכים של זמנו ומקומו, וגם כושרו, סגולותיו ונטיותיו, כשהוא בא לקבוע אם רצוי שיוסיף לעמוד על יד ההגה או יסתלק זמנית או לחלוטין". קיימת מחלוקת אם בן גוריון מימש או כשל בהמלצה של עצמו. אך ראוי לו לנתניהו לחשוב על אחריותו ומחדליו, ולסיים את שליחותו הציבורית, לפחות לעת עתה.
למי שמסיק כי דברים אלה נועדו להכשיר את השותפות הפוליטית בין בנט לעבאס, אבהיר כי שותפות זו איננה הפתרון אלא החמרת הבעיה. ועל כך ארחיב בטור המשך.
