שר המשפטים גדעון סער צריך לקבל צל"ש וטר"ש על השבוע הזה. הצל"ש הוא על דחיית כינוס הוועדה לבחירת שופטים, ואל הטר"ש נגיע בהמשך.
התסבוכת בוועדה לבחירת שופטים נוצרה בשל המתח בין שלושת קודקודי המשולש המרכיב אותה: השופטים, לשכת עורכי הדין, ונבחרי הציבור בכנסת. כפי שכתבנו פה בשבוע שעבר, המושב השמור למועמד ממוצא ערבי צפוי להימסר לשופט ח'אלד כבוב. הנשיאה חיות התעקשה בתחילה למנות למושב השני את מנהל בתי המשפט יגאל מרזל, אולם נציגי הימין הטילו וטו, הן בשל זיקתו של מרזל לאהרן ברק והן בשל גילו הצעיר, והעובדה שאם ימונה כעת הוא ישמש בעתיד נשיא בית המשפט. לאחר שמועמדותו הוסרה חיות מתעקשת למנות את השופטת רות רונן.
מנגד, חברי הלשכה מעוניינים למנות פרקליט חיצוני והם סימנו את עו"ד קובי שרביט. בגזרה זו, נציגי המחנה הלאומי מעדיפים את נתי שמחוני על שרביט. סער, מסיבות לא ברורות, מתעקש למנות את גילה כנפי־שטייניץ. כנפי־שטייניץ איננה מינוי שמרני, בלשון המעטה, וזה מה שמוביל אותנו לפלונטר: כי אם כך יחולקו המושבים, המשמעויות הן ששום שופט שמרן מובהק לא ימונה בסבב הזה, ושה"גוש החוסם" מימין לא הביא שום הישג למחנה.
סער, שקד ורוטמן מבינים שהנושא היחיד שסביבו מאוחדים כל פלגי הימין היום הוא חשיבות קידום רפורמות במערכת המשפט, בדגש על גיוון הרכב בית המשפט העליון. כישלון במינוי שופטים יעלה להם במחיר אלקטורלי כבד. נציגי המחנה הלאומי מבקשים אפוא להתנות את מינויה של רונן במינויו של מועמד שמרני לאיזון: ויניצקי, וינוגרד או האן. פתרון אפשרי אחר, אם סער ימשיך להתעקש על כנפי־שטייניץ, הוא שכנפי־שטייניץ תוצג כמינוי משותף מטעמם של חיות וסער במקומה של רות רונן. סער הודיע על דחיית כינוס הוועדה והדחייה הזאת טובה, כי הזמן פועל לרעת השופטים. גם בגלל העומס וגם בגלל הנראות, הם צריכים לסיים את סאגת המינויים כמה שיותר מהר.
ומכאן לטר"ש. ביום שלישי הודיע סער על מינויו של דן מרידור לנציגו בוועדה לאיתור היועץ המשפטי לממשלה. מדובר אמנם במושב השמור לשר משפטים או יועמ"ש לשעבר, אולם קשה למצוא מועמד מסוכן יותר לתפקיד הרגיש ממרידור, שעבר את ההמרה האידאולוגית המובהקת ביותר מהליכוד של פעם אל זרועות השמאל העמוק. לפני כמה חודשים יצא לי להקשיב להרצאה של מרידור. האיש חכם, ידען, שוחה במקורות יהודיים וכלליים, רטוריקן בחסד. התוכן היה מייאש: יש להיפרד חד־צדדית מהפלסטינים, ויש לבצר את שומרי הסף המשפטיים ואת בית המשפט העליון כמגיני הדמוקרטיה. כאילו לא הייתה פה התנתקות עם תוצאות פוסט־טראומטיות שלא נפתרו עד עצם היום הזה, וכאילו לא למדנו לקח מהמהפכה שהמיט עלינו אהרן ברק.
מה היה רע בדניאל פרידמן או במשה נסים? למה לא לוותר על ההתעקשות ששר המשפטים לשעבר יהיה מישהו מחוץ למערכת הפוליטית, ולמנות את איילת שקד? אפילו חיים רמון – איש שמאל המבין שהפרדת רשויות ממשית היא אינטרס של כל ממשל דמוקרטי – היה עדיף עשרות מונים. לפעמים קשה מאוד להבין את סער.
האותיות הקטנות
נסו לדמיין ספר מתכונים לעוגות ויטרינה יוקרתיות. בעמוד הכרומו הראשון מופיע צילום סטודיו של עוגת שף, מוארת בספוטלייט זוהר על רקע אפלולי. שכבות השוקולד והנוגט שוכבות על מצע פריך, מצופות בקרם משולב וניל ופיסטוק, תחום בקווי מתאר חלקים וחושניים. החך מרייר, מכין את עצמו לגירוי בלתי נשכח. העיניים נודדות לרשימת המרכיבים והוראות ההכנה שבעמוד הבא. אממה, במרכיבים המופיעים שם אפשר בקושי להכין עוגת טורט־חנק של קידוש בישיבה תיכונית.
אז אמנם רצוי לקחת בעירבון מוגבל את כל מה שנאמר על עדותו של עד המדינה ניר חפץ אחרי יומיים בלבד ולפני החקירה הנגדית, וזה כולל את השורות הבאות, ובכל זאת פתיחת העדות מספקת אי אילו השערות באשר לצפוי במעלה הדרך.
לצד היותו מאכער המוציא והמביא מטעם טייקונים, פוליטיקאים ובעלי אינטרס שונים, שימש חפץ גם עורך בכיר בכלי תקשורת מובילים. ככזה, הוא מיומן היטב באומנות יצירת הדימויים והכותרות, והשבוע נראה היה שהוא נחוש לספק לפרקליטות את הצבע שהיא מבקשת למרוח על תיקי נתניהו.
"מי שנמצא בסביבת נתניהו יודע שהעיסוק בעניינים הנוגעים למשפחתו משבית אותו. הם לוקחים קשה חלק מהאייטמים, מתחוללת סערה של שעות, לפעמים על שטויות", סיפר חפץ. הוא תיאר את מעסיקו לשעבר נתניהו כ"קונטרול פריק" בנושאי תקשורת, וטען שהאיש עסק בתחומים אלו כמעט כמו בנושאי ביטחון לאומי. עוד הדגיש כי "רק בנימין נתניהו הפעיל אותי, אף אחד לא היה מוסמך לתת לי הוראה חוץ ממנו… קיבלתי את ההוראות מנתניהו, לא הייתי מוסמך לזוז מילימטר. הוא ביקש לדעת הכול בפינות הכי נידחות, השליטה שלו מוחלטת וטוטאלית".
שאול אלוביץ', סיפר חפץ, שלח דרכי לנתניהו מסמך עם דרישות רגולטוריות. "נתניהו לקח את הדפים שקיבלתי מאלוביץ' וקרא עד הסוף. הוא גרס את המסמך וקבע פגישה עם אלוביץ'".
חפץ תיאר את הסיקור המוטה שקיבל נתניהו מוואלה כ"אקמול שהעביר למשפחה את כאב הראש מהתקשורת". המסר המרכזי ביום הראשון לעדותו היה שבעבור נתניהו האקמול הזה שווה זהב. כך חיזק חפץ את טענת הפרקליטות, שבתודעתו של נתניהו סיקור חיובי חשוב הרבה יותר מכסף, ולכן מדובר בשוחד.
ביום השני לעדותו, כאשר החל חפץ לרדת לפרטים ולהתייחס לאירועים ספציפיים, התברר שרוב הבשר בעדותו רלוונטי למי שכלל אינם נאשמים בתיק – שרה ויאיר
אלא שביום השני, כאשר החל חפץ לרדת לפרטים ולהתייחס לאירועים ספציפיים, התברר שרוב הבשר בעדותו רלוונטי למי שכלל אינם נאשמים בתיק. כך למשל נזכר היועץ שחצה את הקווים בשליחות שקיבל משרה נתניהו: "היה מקרה אחד שבו היא שלחה אותה להיפגש עם פילבר (מנכ"ל משרד התקשורת; י"י) ולהגיד לו לסגור את הברז הרגולטורי – אלה מילים שלי – לאלוביץ' ולקבוצת בזק". עוד העיד כיצד טרפדה שרה נתניהו את מינויו של ערן טיפנברון לתפקיד עורך וואלה: "הגברת נתניהו התנתה את המינוי בכך שיפרסם קודם טור בתקשורת נגד נוני מוזס (טיפנברון עבד אז תחת נוני מוזס; י"י), כדי שלא יהיה לו גשר חזרה, שישרוף".
עדויות אחרות התייחסו לבנו של ראש הממשלה לשעבר: "יאיר נתניהו הוביל עליהום ומתקפה (על וואלה). המסר הוא שאלוביץ' מקבל מנתניהו כל כך הרבה, והסיקור הוא עלה תאנה ודה פקטו עוין את נתניהו… צריך להבין, כשיאיר נתניהו מתלבש על מישהו, אתה יכול לשבת בחדר והוא ייכנס 15 פעם באותו עניין".
אפשר להעריך שנתונים אלה ישחקו לרעת התביעה בחקירה הנגדית. הסנגורים יטענו שרוב האירועים המפלילים היו ביוזמתם של בני משפחת נתניהו ללא מעורבותו של ראש הממשלה בעצמו. עוד ינסו להוכיח שחלק מהמשאים ומתנים הפסולים מול האלוביצ'ים היו בכלל ביוזמתו של חפץ, שביקש לרצות את אדוניו. התביעה תטען מנגד שנתניהו היה מודע לסחר הסוסים השוחדי שניהלו בני משפחתו. סוגיה גדולה נוספת שתחזור לדיון, היא אמצעי החקירה הפסולים שהופעלו מול חפץ, בדגש על אירוע שבו הובאה לחדרי החקירות אישה שניהלה עימו קשרים כדי להפעיל עליו לחץ. אגב, אותה אישה תובעת היום את המדינה בסכום של 2.5 מיליון שקלים על הפגיעה בפרטיותה. שר המשפטים סער הודיע על כוונתו לקדם חוק יסוד שיחזק זכויות נאשמים. כשהחוק ייכנס לתוקף, המשקל של הטענות הללו יגדל מאוד.
החתול והשמנת
משבר הדיור העסיק את כל ממשלות ישראל בעשורים האחרונים, ולא היה שר אוצר, שיכון או פנים שלא הוגיע את מוחו כדי למצוא דרכים להאצת קצב הבנייה. הליכי תכנון ורישוי מתקדמים הם תנאי לציוויליזציה נורמלית, אחרת הכול ייראה כמו הקסבות בג'נין או במאה־שערים. המדינה מבינה אפוא שאי אפשר לוותר על סטנדרט תכנוני מערבי מודרני.
הקונפליקט ברור: תכנון ורישוי הם מההבדלים המרכזיים שבין העולם השלישי למדינות המפותחות, אך מהצד השני הם יוצרים סרבול ועומס ומאיטים מאוד את קצב התחלות הבנייה החדשות. קחו לדוגמה יזם המתכנן פרויקט ומקבל דרישה מהרשות לכלול בו מבנה לצרכים ציבוריים. הרשות לא תשחרר לו היתר בנייה עד שיחתום על חוזה מול הפקיד האחראי, אבל הפקיד דנן, העוסק בעשרות בקשות במקביל, יגיע לטיפול בתיק שלו אולי אחרי שנה מהגשת הבקשה.
הבעיה בהליכי התכנון והרישוי היא שמדובר במטריצה ענקית הכוללת אינספור גורמים ומשתנים. שרי השיכון והפנים מקימים ועדות, כל מומחה לתת־תחום בטוח שחילוץ הפקק התקוע בתחומו יפתור את הבעיה, ולא תמיד הוא רואה את התמונה המלאה ומביא בחשבון את המחירים שצעד כזה יגבה בזירות אחרות. את בעיית הפקיד שהוזכר לעיל, אפשר לפתור באמצעות הגדלת כוח האדם, אבל יש פתרונות שתקנתם היא קלקלתם. אחד מהם הוא רפורמת הרישוי העצמי של השרה שקד.
הרפורמה אומרת דבר כזה: במקום שהוועדה המקומית תוציא היתרי בנייה ואישורי אכלוס (טופס 4), האדריכלים ינפיקו אותם. בשלב הראשון הרפורמה תלויה בהסכמת ראש הרשות המקומית, והיא מוגבלת לבניינים עד לגובה תשע קומות. במבנים קטנים, הכוללים עד חמש יחידות בשתי קומות, אף אין צורך באישור מכון בקרה הבודק את התֶכן ההנדסי של הפרויקט.
ייתכן שהרעיון הזה היה מועיל לפישוט הליכים, אם מי שהיו נעזרים בו היו אדריכלים מקצועיים בעלי שם, יושרה, אחריות חברתית ועמוד שדרה מצפוני. כי מטבע הדברים האדריכל מצוי בניגוד עניינים בין השיקולים הציבוריים והמרחביים בתכנון, לבין האינטרס הכלכלי של היזם למקסם אחוזי בנייה. הציפייה שאדריכל הבונה פרויקטים בתל־אביב או בשכונות היוקרתיות של ירושלים לא יסכן את מעמדו המקצועי יכולה להיות סבירה, אבל מה עם אדריכל הבונה באום אל־פחם או בביתר־עילית?
ובכלל, האם גורמי המקצוע במשרד השיכון שאלו את עצמם מיהו המגזר שרוב הבנייה שלו היא ברמת הצפיפות של חמש יחידות בשתי קומות, וכיצד רפורמה מהסוג הזה עשויה לתרום להתרת רסן מוחלטת ולהגברת בנייה מופרעת, שפעם לפחות הוגדרה כבלתי חוקית ונשאה איום בסנקציות, ומעתה תהפוך לחוקית?
קחו רשויות מקומיות כמו טמרה, ערערה, לקיה, אלעד או ביתר־עילית. כרגע הוועדות המקומיות שלהן מצויות במתח בין הדרישות הממשלתיות להקפדה על הליכי רישוי מקצועיים, לבין הלחץ של התושבים להשתלט על שטחים ולבנות בלי הכרה. עם הרפורמה החדשה כל מה שהן צריכות הוא תב"ע מאושרת. ברגע שתהיה תב"ע הרשות המקומית תסיר את ידיה ותיתן לשטח לפעול כאוות נפשו. היזמים לא יתקשו למצוא אדריכל מקומי שיחתום להם על היתרים סיטוניים, ואיש לא יוכל לטעון נגדם לבנייה בלתי חוקית. הקרקע היא המשאב החשוב ביותר של מדינת ישראל. לעיתים נדמה שלא רק ביהודה ושומרון היא מוותרת עליו בקלות, אלא גם בתוככי ישראל הקטנה.
