קוראים לזה "הדרום הפרוע". מדברים על שגרה גיהנומית בבאר־שבע, על שוברי שגרה מוקצנים בחניון של סורוקה, על גנבת נשק מבסיסים. שולחים מבזקון: "שוב אלימות במגזר הערבי". מדווחים על נקמת דם במשולש, על רצח על רקע כבוד המשפחה בגליל, שואלים מתי כבר ימוצה מבצע איסוף הנשקים. בוכים על פיגוע ירי רצחני בשער השלשלת, על נפגעים בנפש, על פצועים. מדחיקים השלכת אבנים על אוטובוס במחסום ליד פסגת־זאב, ובקבוקי תבערה על אוטובוס בקו בין ירושלים למעלה־אדומים. מפזרים המון נקודות אדומות בשטח, אבל לא מרשים למתוח ביניהן קו מחבר. לא נותנים לשרטט את מה שמתחבא מתחת למפת הדמים הזו. כי תקינות פוליטית. כי חשוך. כי גזעני.
להם מותר לומר. על הישראלים, על המתנחלים, על עצמם. מותר להם לייצר זהות מתחדשת, להצהיר על הגדרה עצמית פלסטינית־ישראלית. להתחבר לפי הצורך לבני דתם שמעבר לקו הירוק, להתרחק מהם כשזה פחות מעשי, פחות משרת את האינטרסים הצרים. אנחנו בינתיים עוצמים עיניים מול תסריט הבלהות המכונה מדינה פלסטינית על המרפסת שלנו, מדינה ערבית של בני אללה שאין להם אלוהים. ישות פלסטינית ששולחת זרועות השפעה מחרידות לבדואים בנגב ולתוככי ערי ישראל; שלא רק מדיניות החוץ שלה רצחנית ובלתי דיפלומטית בעליל, גם הנורמות החברתיות הפנימיות שלה, המשתקפות היטב אצל האחים בתוך הקו הירוק, לא יעלו על הדעת של האזרח הסביר. אבל אסור להכליל. אסור לדבר. אסור להרגיש. כי לא מתקדם. לא יפה להגיד.
ואלה באמת לא כולם. רק חלק. חלק מהצד הזה של הקו וחלק מהצד השני. חלק בכפר ובעיר וחלק במליאת הכנסת. חלק מתקוממים מדי כמה חודשים או שנים בפרעות רצחניות. מבעירים ערים מעורבות, צועקים נגד אפרטהייד ומייצרים אותו בשכונות הבירה, בדרכים שנעולות רק בפני יהודים. חלק במדי לחימה מאולתרים, חלק בחליפות או בפן בלונדיני מעוצב היטב, מביעים אכזבה מכך שהפגנות הזעם לא מטלטלות דיין את המדינה ואת האזרחים היהודים. מוחים על שההתקוממות לא רחבה מספיק, לא נושכת מספיק. התקוממות, כי גם להם יש הבנה בסיסית בתקינות פוליטית. התקוממות, כי "פרעות רצחניות" אסור להגיד.
אז עכשיו הם מרימים ראש מחדש. הולכים על התפר בקו השרירותי שקובע מה ישראלי נאור ומה מתנחלי חשוך. במחסום חיזמה, או סמוך למנהרת נעמי שמר בהר הצופים, או צמוד לכותל. על הקצה, על אש לא קטנה. כזו שאולי לא שווה לאויב הציוני לצאת למלחמה נגדה, אבל בוערת מספיק לשבש לנו את החיים. חלק, רק חלק. חלק גדול, אבל חלק.
העניין הוא שלא צריך יותר מחלק. ולנו, למשילות הצולעת שלנו, לנו יש בזה חלק גדול באמת.
כספי דמים
ודווקא בשבוע כזה של שכול, של הרמת ראש מצד המפגעים, התקיים בכנסת ישראל כנס "עוצרים את אלימות המתנחלים" בחסות מרצ – מפלגת נישה שאוחזת היטב בשיפולי גלימת השלטון. לא דיברו שם על מותו של אלי קיי הי"ד שנרצח יממה קודם לכן, לא על הטרור היומיומי ברחבי יהודה ושומרון, לא על ההתנכלות למתנחלים ולחיילים. במקום זה, פעיל השמאל הקיצוני חיים שדמי ניצל את הבמה המכובדת והממלכתית ביותר כדי להציע סיוע הומניטרי לחבריו הפרלמנטרים. הוא גילה הבנה למגבלות הכוח של חברי הכנסת מהשמאל הקיצוני, והציע לסייע להם מול האויב היו"שניקי – "הזרוע האזרחית של הכיבוש" – כפי שסייע להם להוריד את נתניהו מהשלטון. "תנו לנו רשות להפעיל נשק, אנחנו נעשה את העבודה עבור הפלסטינים", אמר. נוכח התדהמה שהביעו חלק מהמשתתפים – חלק קטן מדי – הוסיף שדמי: "לא נפגע באף אחד. אם אתם לא מסוגלים לעשות את העבודה, אנחנו נשמור על חיי האדם". למי שיש ספק בכך, חיי האדם ששדמי מתכוון להגן עליהם בעזרת אותו הנשק הם של הפלסטינים כמובן, וממילא ברור לכם על איזה מגזר הוא מתכוון "להפעיל". והוא מבין באיומים; הוא הרי קרא לאהוד ברק להשליך בקבוק תבערה על בלפור של ימי נתניהו, ורמז מה יהיה על יאיר נתניהו ביום שיסתובב בלי מאבטחים.
הליברליות המטורללת, הגובלת באובדנות לאומית, לא מוכנה להסתכל למציאות בשחור שבעיניים. היא לא רוצה להבחין בתשוקת הרצח בעיני האויב. היא רוצה מדינה פלסטינית כי כך לשיטתה נראה צדק, ומבחינתה הצדק המעוות הזה שווה כל מחיר. העניין הוא שהריבונות הישראלית מתנדנדת באופן לא משכנע על אותו קו ירוק, על אותה חלקת אלוהים קטנה שבלתי אפשרי לחלק.
הסכמי אוסלו ושאר משאים ומתנים בינינו ובין מי שמתיימרים להוביל מדינה משלהם, הוכיחו שהטרור לא מרים ראש מתוך ייאוש, אלא מתוך תקווה. ככל שמתקרבים למגעים, כך האירועים מלווים בנשק שהולך ומחמם את הזירה. את המוטיבציה הנוכחית מקבלים המרצחים בדבריו של שר הביטחון בני גנץ, שקרא למדינות העולם לחזק את הקשרים עם הרשות הפלסטינית, תוך שישראל בונה איתה אמון. "ארצות הברית, אירופה ומדינות נוספות מהמזרח התיכון צריכות לנצל את ההזדמנויות באזור, ולהשקיע בשיפור חייהם של הפלסטינים ובתמרוץ פרויקטים שיקדמו את הכלכלה הפלסטינית. כל זאת כדי לחזק את היציבות באזור".
תורת האינטרסים המערבית, שמאמינה שכסף הוא המניע היחיד שמסובב את הכדור המעורער שלנו, מכה שנית ושלישית ורביעית, ולא קולטת שבמזרח התיכון יש גם חוקים ואינטרסים אחרים. נכון, לא מעט מתושבי הערים והכפרים הפלסטיניים אכן משתוקקים לשלווה ושקט וביטחון כלכלי. אבל הם לא הגורם היחידי. הם אפילו לא הגורם המשפיע. כמו בעזה גם בגדה, אמצעים פיננסיים מתורגמים לאמצעי לחימה, לא לכלכלה משגשגת. הרשות עושה את זה בשקט, חמאס מהמקפצה, אבל הים הוא אותו ים גם כשהוא מרוחק מאה קילומטרים. כל מי שחי פה בעשורים האחרונים יודע ששום מגעים וחיזוק קשרים מסוג זה לא הביאו ליחסים מתוקנים. יציבות היא הדבר האחרון שיצא מהם. רגיעה היא הדבר האחרי־אחרון שיגיע. תזרים המזומנים הפוטנציאלי הוא תמריץ יעיל לסילוק המפעל הציוני, לא להשלמה עם קיומו. על ציר התקווה הקריטי הזה יושב מעגל הטרור כולו. רק ריבונות מוחשית ומשילות מופגנת יוכלו לו.
לתגובות: orlygogo@gmail.com
