מה לא עשינו ובמה לא נקטנו כדי שהטרור ייפסק? מגעים פוליטיים, איומים צבאיים, קנס כספי גבוה, מעצר מנהלי, מאסר, הריסת בתים וגרוש למדינה ערבית. דומה ששום סנקציה לא גרמה ל"חישוב מסלול מחדש" בקרב הטרוריסטים הפלסטיניים. ואולם, למען האמת, טרם מיצינו סנקציה אחת שדווקא הוכיחה את עצמה – היא מכונה תיחום מגורים. בקצרה, משפחה של מחבל/ת שביצע/ה פשע טרור תצטווה לארוז את חפציה ולהיות מגורשת לרצועת עזה בתוך שעות.
המקרה הבולט בו הסנקציה באה לידי ביטוי היה בתשעה באב תשס"ב, ה-18 ביולי 2002. עלי עג'ורי בן ה-23, ראש התנזים של הפת"ח במחנה הפליטים עסכר שליד שכם, שיגר שני מחבלים מתאבדים לבצע פיגוע במדרחוב נווה שאנן בתל אביב. הפיגוע גבה מחיר כבד של חמישה הרוגים וארבעים פצועים. שבועיים לאחר מכן בתום מצוד נרחב,חיסל כוח של צה"ל את עג'ורי ובית משפחתו נהרס.
עד כאן הכל היה שגרתי. ואולם, בנוסף להריסת הבית גורשו שני בני משפחה: אחותו אינתיצאר ואחיו כפאח – לעזה, במסגרת הסנקציה של "תיחום מגורים". האחות בת ה- 34 רוקחת במקצועה הואשמה בתפירת חגורות הנפץ למחבלים המתאבדים ואחיו הצעיר נחשד ששימש כסייען וכתצפיתן, כאשר עלי הסתתר בביתו במקום מחבוא.
עד למקרה זה, התעקשה מערכת המשפט שהסנקציה איננה חוקית ובוודאי לא מידתית. מי שבוחן את "הנס" שאירע לזרועות הביטחון, כאשר מערכת המשפט אישרה את הגירוש החריג, לא יכול שלא להסיק מספר מסקנות שיתכן ואולי אף ראוי, כי ישליכו גם על ימינו אנו.
המסקנה הראשונה היא שגם נשיא בית המשפט העליון אהרון ברק ושמונת השופטים שדנו בערר שהוגש נגד הגירוש, לא יכלו להתעלם מהזיקה ההדוקה של שני בני המשפחה לטרור שהשתולל בחוצות מדינת ישראל באותה עת. באישורם את "תיחום המגורים" לרצועת עזה, הדגישו השופטים כי שני המגורשים היוו סיכון ביטחוני לאזור ולכן גורשו הרחק מבתיהם. כלומר, כאשר תוצג בפני הרכב שופטים הליברלי והמתחשב ביותר, מסכת ראיות יציבה ועמידה למעורבותם של בני המשפחה המיועדים לגירוש, הוא לא יוכל לפטור את כוחות הביטחון ב"זה עלול להגיע לבית הדין בהאג".
מניסיוני, ברוב רובם של המקרים, עבודת שטח טובה תמצא את הזיקה הנדרשת שלעתים היא "עידוד קולני למעשה הטרור על ידי האם".
המסקנה השנייה היא שמי שמסתייג מעצם ההרתעה שבגירוש כזה, ראוי שילמד את המקרה לאשורו. שני המגורשים עתרו ושבו ועתרו, בדרישה להשיבם לגדה המערבית. הסתבר שמגוריהם במחנה הפליטים עסכר שבגדה נראו להם אז כשכונת פאר לעומת המצב אליו נקלעו ברצועה. האיום בהעתקת מגוריהם של בני משפחת מחבל לרצועת עזה, הדחוסה, ההרוסה, המאוימת, החסרה בתים למגורים והסובלת מאבטלה, הוא בבחינת גיהינום עלי אדמות למשפחות שמקום מושבן הקבוע הוא בגדה המערבית או במזרח ירושלים.
מסקנה שלישית: למי שחש מתוסכל מ"סרבנותה של מערכת המשפט" לשתף פעולה כדאי שיזכור שלא די באמירות סתמיות כגון: "בני המשפחה המיועדים לגירוש כמו ההורים, האחים וכיו"ב היוו למחבל בית גידול טרוריסטי". החוק בישראל קובע ובצדק שאיש בעוונו יישא, לכן כל הכעס על מערכת המשפט מיותר. אולם כאשר נעשית עבודת הכנה יסודית המציגה את הקשרים, הזיקה ויחסי הגומלין בין המגורשים למבצעי הפשעים כמו בפרשת עג'ורי, שום מערכת משפט לא תעמוד מנגד ותטיף מוסר לחינם. הן בית המשפט והפרקליטות אומרים זאת בפה מלא אבל אם מותר לפרש את ביקורתם, היא הייתה נשמעת כמו: תפסיקו להתעצל ותתחילו לעבוד. אם ישנן ראיות – דאגו להביאן בפנינו ולא – הסתפקו בסנקציות אחרות.
המסקנה הרביעית היא מי שמבקש להפעיל את צו תיחום המגורים וחש מתוסכל מאי ההיענות של "המשפטנים", ראוי שיעיין בבג"ץ עג'ורי. פסק דינו של נשיא בית המשפט העליון בהסכמת שמונת השופטים שישבו בדין, נכתב לא רק לעיני ולאוזני העותרים מהאגודה לזכויות האזרח, אלא לאוזניים ישראליות ופלסטיניות, ובעיקר – לעיניים הביקורתיות הבינלאומיות. זהו פס"ד מעמיק ומאוזן המסמל דווקא את היותה של מדינת ישראל מדינת חוק, חברה ראויה בחבר העמים.
פסק הדין מציב אמנם את בג"ץ כמבקר שיפוטי של שמירת הגבולות והתנאים התוחמים את שיקול דעתם של מפקדי הצבא, אבל כשצריך לאשר סנקציה קיצונית, הוא לא נרתע מעשות כן. כי גם בג"ץ מבין שהטרור חייב להיפסק.
