"כשהעולם הרוחני שלך מתערער", נשאלתי פעם בריאיון קבלה חופר במיוחד, "מי מחזיר לך את היציבות?" ועניתי מיד, בלי היסוס: "קרליבך".
יש סיפורים של ר' שלמה ששמעתי מאות פעמים. אולי יותר ממאות. בחצי מהסיפורים אני אפילו לא יכול להסביר מה הפואנטה. מה העניין בסיפור על רבי זושא שמחמם את הסוכה בלילה הקפוא; או בר' שלמה מרדומסק ששולח את תלמידו לקבל ברכה מרבי אחר שצוחק כל הזמן? ולמרות זאת הייתי מקשיב לסיפורים הללו שוב ושוב, ובכל פעם מחדש מרגיש מחובר יותר, קשור יותר. שמשהו מן האהבה האינסופית שלו לא־לוהים ואדם נוגע גם בי.
כך שאתם יכולים להבין את המצוקה שנכנסתי אליה ככל שנחשפתי לסיפורים ולשמועות על הפגיעות המיניות מצידו של הרב קרליבך. ככל שזרם המידע גבר, כבר לא ידעתי את נפשי, ומה יהיה על השירים? הסיפורים? מה יהיה על יראת השמיים?
עד לפני שבע שנים. כשהופץ ברשת הסיפור על יומו האחרון של קרליבך. סיפור שמתאר איך הרב קרליבך נכנס למסעדה, ומושיט יד ליהודי חרדי שמסרב להושיט לו יד בחזרה בשל חטאיו. ואז הרב קרליבך מתחיל לבכות לריבונו של עולם, אבא שבשמיים, רציתי לקרב יהודים אליך. ירדתי גם לאנשים במקומות הכי נמוכים. התלכלכתי איתם אך עכשיו אני מתחנן אליך. רחם עליי וקבל אותי בתשובה שלמה. ואז אותו אדם לוחץ את ידו, ואחרי כמה שעות קרליבך עולה למטוס, חוטף התקף לב ומשיב את נשמתו ליוצרה.
כל שנה, ביארצייט, הייתי חוזר אל הסיפור הזה. גם כשכבר מזמן הבנתי שככל הנראה הוא לא לגמרי מדויק (כמו רוב הסיפורים של קרליבך). והייתי מוצא בו נחמה. בעזרתו יכולתי להמשיך לשאוב מן העוצמות הרוחניות של ר' שלמה, ולא לפנות אל החטאים, שאולי כבר נמחלו על ידי תשובתו וייסוריו.
היארצייט של קרליבך היה כבר לפני חודש, אבל אני כותב על זה עכשיו כי מי שסיפר את הסיפור ברדיו קול חי, וריפא בעזרתו מאות אלפי לבבות שבורים, היה העיתונאי וסופר הילדים חיים ולדר, שסדרה ארוכה של עדויות על פגיעות־לכאורה שביצע נשמעת בשבועות האחרונים. אין לי בבית ספרים של ולדר, כך שלא נדרשתי לבחור אם להוציא אותם או לא, אבל אל הסיפור הזה החלטתי שבלי נדר אני לא חוזר יותר.
ולא רק בגלל דמות המספר, אלא כי התחוורה לי עוצמת השקר שטמונה בטכניקה של הסיפור. זו הרי תמיד הייתה השאלה הכי מסקרנת בסדרת 'ילדים מספרים על עצמם': האם הסיפורים הללו באמת קרו, או שכל המכתבים האותנטיים־לכאורה סוגננו על ידי ולדר עצמו ונכתבו בכתב יד ילדותי על ידי חבר עוזריו? ונדמה לי שהבלבול הזה, בין בדיה למציאות, היה גם חלק מהמסר: פחות חשוב מה באמת היה, חשוב מה מספרים.
הנטייה לשחק עם היחסים בין דמיון למציאות היא נטייה מושרשת אצלנו. אלי ויזל כותב כך על סיפורי החסידים שקיבץ בתוך "בלהט הנשמה", וכך חונכנו, בצורה זו או אחרת, גם ביחס לסיפורי חז"ל ומדרשים. משך אלפיים שנות גלות למדנו, אולי כסוג של מנגנון הגנה, לרפרף קצת מעל המציאות, להתייחס בסלחנות לפער שבינה לבין הדמיון.
לכן זה לא מקרי שהמתנגדים הגדולים ללימוד תנ"ך "בגובה העיניים" ולהכרה בחטאיהם של גדולי האומה, הם אותם אלו שתמכו ללא סייג גם בנשיא קצב שהורשע בסדרה של פגיעות מיניות. כי זה אף פעם לא היה עניין ספציפי שקשור לשאלה מה קרה או לא קרה בין דוד המלך לבת־שבע, אלא שאלה גדולה הרבה יותר, של חוסר נכונות לוותר על הפנטזיה, על הסדר המדומיין, לטובת המציאות.
זה באמת ויתור לא קל. לפעמים הוא כרוך בקריעת המסווה מעל חבר מרכזי בקהילה או בן משפחה אהוב. אבל נדמה לי שעם כל הקושי, הגיע זמן לומר שהכחשה היא כבר לא אופציה. קרליבך לא עשה תשובה, והילדים בספריו של חיים ולדר כנראה לא סיפרו לנו הכול. אנחנו נצטרך ללמוד לחיות עם מורכבות, עם המתח מול יצירות מופת של יוצרים לא כל כך מופתיים. ובלבד שנוריד את העיניים אל קרקע המציאות, שם ממתינים למבט שלנו בצמא נפגעים אמיתיים.
