בשבוע האחרון צוין ברחבי העולם יום הפג הבינלאומי. נכון, כתבתי כל כך הרבה על הערות שאנחנו מרשים לעצמנו להעיר לאנשים, אבל איכשהו נראה שזה אף פעם לא מספיק. כידוע, אם יש לי מסר אחד לבני האדם, הוא אומר בפשטות – סתמו. באמת בעיקר סתמו. סתם נו, לא זו כוונתי. אבל אל תנסו לעזור עם משפטים שיוצאים מנקודת מבטכם, מה רע בלשאול פשוט: ואיך את?
יש לי חברה כזאת. הקטנה שלה בת קרוב לשנה, ובכל פעם שאנחנו יושבות לקפה עוברת מישהי ושואלת אותה אם היא כבר חזרה לעבוד, והיא מחייכת במין התנצלות ועונה שלא. התגובה של השואלת היא או הנהון מנומס או ממש הבעת דעה (אבל איש לא שאל לדעתך! תני לשתות קפה בשקט), ואני מדמיינת לעצמי איך בלכתה היא תוהה לעצמה למה. אני, אגב, יודעת למה. אני חברה. אבל את שם, אישה מהמעגל השלישי וצפונה, אין שום סיבה שתאלצי מישהי לשתף אותך בגיליון הרפואי שלה ושל הילדה.
אם אתם לא מכירים מקרוב, אז בואו אספר לכם איך, מהעיניים שלי כמובן, נראים חייה של אישה אחרי לידת פג, ולמה לדעתי היא לא ששה או מסוגלת לחזור לעבוד במהירות: זו ממש לא הייתה הלידה שהיא ציפתה לה. במקרה הטוב הצליחו להבין בזמן שצריך ליילד מוקדם יותר, וברוב המקרים זו ממש היסטריה. בעזרת ה', נולדה אחרי הלידה הטראומטית הזו תינוקת מתוקה ובריאה במשקל נמוך מאוד. ואז עוברים לפגייה.
"היא כבר לא יכולה לשמוע יותר צפצופים ומוניטורים. היא כבר לא יכולה עם התקפי הלב שגורמות האחיות הרצות פנימה בבהלה"
זה יכול לקחת שבועיים, חודש, ועבור החברה שלי זה לקח שלושה. אחרי הלידה אפילו אני המטומטמת ניסיתי לנחם אותה "איזה יופי, לפחות אין לך תינוק בבית ואת יכולה לנוח". מזל שהיא ידעה שלי אפשר להגיד לשתוק ופשוט לספר מה קורה. איך היא שואבת כל שלוש שעות כדי לשמר את יכולת ההנקה (פגים לא יונקים, למקרה שלא ידעתם), איך היא נוסעת תפורה כולה לבית החולים יום־יום להיות נוכחת כמה שיותר ולהביא את הזהב הלבן שאולי יזרז את גדילתה של התינוקת ושחרורה מבית החולים, איך היא עומדת שם, בפגייה, כי מרוב כאב היא לא יכולה לשבת על הכיסאות הלא מותאמים לאישה אחרי לידה. וכמובן לא נפסח על הקורונה שלא אפשרה להורים להיכנס יחד, קל וחומר לסבים וסבתות, וההורים מוצאים את עצמם במשמרות סביב הפגייה. היא כבר לא יכולה לשמוע יותר צפצופים ומוניטורים. היא כבר לא יכולה עם התקפי הלב שגורמות האחיות הרצות פנימה בבהלה.
יש סביבה אמהות אחרות, כולן מבוהלות. ומילים כמו קנגורו, ובואי תיכנסי לקבוצה. והיא בעיקר המומה. היא מסיימת את התקופה עם דמעות בעיניים והודיה גדולה. וטראומה, לא פחות מטראומה. "סוף־סוף חוזרים הביתה" שוב אמרתי בטיפשותי, "עכשיו תתחיל לך סוג של שגרה". אבל לא שגרה ולא נעלי בית. היא שואבת ומאכילה. כי היא לא רוצה לעייף את הילדה וגם חייבת לדעת בדיוק כמה התינוקת אכלה. אין שום הליכות בקניון, או החלפות, גם לא קפה עם חברות במצבה. כי אם היא לא בבית היא בדרך לבדיקה. פגים זקוקים למעקב צמוד ובדיקות לאורך שנת חייהם הראשונה יותר מתינוק שנולד בזמן ובמשקל הנכון. היא בחרדות לפני כל ביקור בבית החולים. לא ישנה מרוב מתח, או בגלל התינוקת, היא כבר לא יודעת ממה. ואם היא חזרה הביתה כשהתינוקת אכלה, רגועה ועברה בשלום את הבדיקה – היא חשה מינימום כמו הצנחנים שכבשו את הכותל.
ואחרי כמעט שנה, כשמצבה נהיה יציב טיפה. היא מתחילה לשקם את עצמה. היא מגלה שהגוף עוד סוחב כאבים, שיש בעיה עם הצלקות של הלידה. ואולי־אולי יש פה דיכאון, היא מפחדת לגלות. גם הנפש צריכה מרחב. אחרי שהייתה מרותקת קרוב לשנה למשאבות, לבדיקות, למשקל. אחרי שבכל פעם שהביטה בעיניים של בתה היא חששה. אחרי סגרי קורונה וכמעט אפס עזרה. אחרי שכל כך התרחקה מהאיש שלה. אז עכשיו הגיע תורה. והיא עוד זכתה, כי היא יכולה לחכות עם העבודה.
מתי יופנם שאף אחת לא צריכה לתת דין וחשבון על הבחירות שלה ואף אחד לא צריך להרים גבה על בחירות שאינן שלו. ואתם, חוג המשפחה הקרוב, שתכף תשלחו תגובה שתגיד: "אנחנו רק רוצים את טובתה. זה לא טוב לה להיות כל היום בבית. היא לא עוזרת לעצמה": במקום לשפוט – תוכלו להציע עזרה. אתם מוזמנים לשאול בחום ובעניין אמיתי מה שלומה ומה היא צריכה.
וכשהיא תבחר במה לשתף, אל תשכחו להזכיר לה שהיא גיבורה.
Revitelzon@gmail.com
