הסרט התיעודי "חמשה ימים במאי" חשוב מעין כמותו, ואולי דווקא בגלל זה הוא לא שודר אתמול (ב') באף ערוץ חדשותי אלא בעמודי הפייסבוק והיוטיוב של תנועת "ישראל שלי" שהפיקה אותו. הסרט משחזר את פרעות שומר החומות שאירעו בחודש מאי האחרון – בלי ללכת סחור סחור ובלי להתעמק בהגזמה.
בימי שומר החומות הובאו אל האולפנים מרואיינים שונים, רבים מהם מעמותות חברתיות ומארגוני הידברות בין יהודים לערבים. אלה ניסו לנתח את הפרעות, למצוא אשמים שאינם הפורעים עצמם, לבחון מה הרמה הכלכלית של הערבים בלוד, מה השפעתם של היהודים שעברו לעיר בשנים האחרונות, מי הגיע קודם לשכונת רמת אשכול (שכונה יהודית במקור) ואולי המשטרה שהגיעה ללוד רק החמירה את המצב?
דיונים כאלה שרפו שעות מסך רבות ופספסו לגמרי את הסיפור. לפעמים אין צורך בשום עומק מיוחד, שום ניתוח מורכב. כל מה שצריך זה להישיר מבט למציאות: הפרעות בלוד לא היו בגלל מתנ"ס, גרעין, או שכונה. כל בר דעת מבין שהמצב בעזה ובירושלים הדליק עשרות אלפי צעירים ערבים. בלקיה, באום אל-פאחם, בתל-שבע, במזרח ירושלים וגם בלוד. הם שרפו, שברו, נפצו, פצעו ואף רצחו. רבים מהמבוגרים, אנשי החינוך והדת, מחאו להם כפיים. חברי הכנסת ונבחרי הציבור קראו לשחרר אותם ממעצר. זהו. זו התמונה.
זו תמונה כל כך ברורה ופשוטה, שכמעט אף אחד לא טורח להביא אותה כפי שהיא. בחיפושים אחר הניתוח העמוק היא פשוט התפספסה. בחלק מהכתבות על פרעות שומר החומות בכלל שכחו את זה.
השיא של הסרט הוא לא בראיונות המצמררים והכואבים של התושבים שחוו בעצמם את מתקפות הטרור, גם לא הסרטונים הקשים מחודש מאי, אלא מרואיינת אחת שבכמה משפטים הבהירה את התמונה המלאה: "לא הייתה אלימות, זה לא נכון שאי אפשר לא להצדיק אלימות. התאכזבתי, ברור שהייתי רוצה לראות יותר התנגדות". את זה אמרה פידא שחאדא, חברת מועצת העיר לוד. מי שמברכת את הפורעים תדיר, רוצה להראות את ה"מתנחלים" מחוץ לעיר ואותה לא יראיינו בסרטים אחרים שיעשו. זה לא מספיק מורכב, ויותר מדי חד-משמעי.
