יהודה טרופר

מרצה לתנ"ך ולחינוך במכללה האקדמית דתית לחינוך שאנן

מדיניות אפס סובלנות בחינוך היא אמצעי לא אג'נדה

מדיניות של אפס סובלנות לאלימות היא הכרח, אבל אסור לה להפוך לאווירה השלטת. האווירה השלטת צריכה להיות של עשייה, למידה, שותפות והתקדמות במידות ובעבודת השם, ואילו המדיניות הבלתי מתפשרת של התמודדות עם אלימות, תיוותר בשוליים

אל מול האלימות הגואה בחברה נשמעות בבתי ספר, בתקשורת ובקרב אנשי חינוך שתי גישות עיקריות ששואפות למגר אותה, אך אחת מהן מאדירה אותה, שלא בכוונה. גישה אחת יוצאת למלחמת חורמה כנגד הרוע: "די לחרם, מפסיקים לשתוק", "לא נכיל ילדים אלימים", "אצלנו נלחמים בוונדליזם".

קולות אלו שואפים לטוב, הם זועקים מתוך כאב אותנטי, ומנסים להציב קו ברור המבחין בין טוב לרע. אך קולות אלו מיוסדים על השלילה. השלילה האחת היא ההתמקדות ברע (אלימות, ונדליזם, חרם וכו'), והשלילה השנייה היא שלילת הרע (לא, די, מפסיקים, נלחמים וכו'). שיח שלילי מנכיח את השלילה, הוא מציב אותה במרכז הבמה ובו בזמן דורש ממנה להיעלם. שיח שלילי יוצר אווירה של מאבק, אווירה של פחד. לא זו הדרך ליצור ביטחון, לא זו הדרך ליצור אקלים חיובי.

שיח שלילי גורם לתלמידים מסוימים להתייצב בצדו השני של המתרס, שהרי הם נתפסים בעיני החברה וממילא גם בעיני עצמם כמייצגי האלימות והוונדליזם, משמע שהם האויב ואילו המורה מצוי כל העת במלחמה נגדם. כשיש אויב ומלחמה, אולי תהיה הכרעה כוחנית, אבל לא יתרחש שינוי פנימי.

יש גם דרך אחרת אותה מציג הרב קוק זצ"ל בערפלי טוהר: "הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה אלא מוסיפים צדק, אינם קובלים על הכפירה אלא מוסיפים אמונה, אינם קובלים על הבערות אלא מוסיפים חוכמה". דברים אלו מבוססים על שתי הנחות יסוד, האחת היא שהתבכיינות משחררת קיטור אבל לא בונה עולם. השנייה היא ש"מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך", אכפתיות ואהבה הם כלי העבודה של גישה זו.
אולם הגישה השנייה עלולה לחטוא בנאיביות, בטשטוש הרוע, בהתעלמות מדברים דחופים שללא תיקונם עלולים להיגרם נזקים חמורים.

יש לדייק את הגישה השנייה, שצריכה להיות במרכז ההוויה החברתית והחינוכית. חייבת להתלוות אליה שמירה בלתי מתפשרת על כבודם וביטחונם של כל חברי הכיתה. הדבר מחייב לעיתים ענישת הרתעה ויד קשה, אך לי אין ספק, ואני כותב זאת מניסיון רב, שהרצון לזכות באהבתו ובהערכתו של המורה, חזק לאין ערוך מהרתיעה מהמורה. הרצון להיות בעל ערך עצמי בחברה, מניע יותר מהרצון לבלוט לרעה. אבל זה בתנאי שהאווירה הכללית היא של עשיית טוב והיא מזמינה שותפות של כולם.

שיח על מוגנות כמטרה, מנכיח את הסכנה ממנה צריך להתגונן ומותיר את האווירה השלילית על כנה. מוגנות אינה מטרה, אלא תנאי יסוד ליכולת לצמוח, השיח של בית חינוך צריך להיות מכוון אל יעדים רוחניים ואל עשיית טוב בעולם, מטרה זו ושיח זה תורמים למוגנות ומצמיחים אנשים גדולים. אקלים מיטבי לא נוצר מגדרות גבוהות, אלא מחלומות גדולים!

הידיעה הבאה

כתבות אחרונות באתר

Welcome Back!

Login to your account below

Retrieve your password

Please enter your username or email address to reset your password.