אירועי יום ראשון בשבוע שעבר תמצתו היטב את סיפורו של הנגב. בבוקר אישרה ממשלת ישראל תקציב של חצי מיליארד שקלים לחיזוק ופיתוח הנגב, כחלק מהמהלך הגדול של מעבר צה"ל דרומה. 40 מיליון אושרו לתכנון בית חולים ציבורי נוסף בנגב; 150 מיליון לחיזוק האקו־סיסטם בבאר־שבע בין הצבא, האקדמיה והתעשייה; 70 מיליון לפיתוח תחבורה ותשתיות, ועוד. אלא שהיום החגיגי והמבטיח הסתיים בקרב חמולות בין שתי משפחות בדואיות מחוץ לבית החולים סורוקה, קרב שכלל ירי, יידוי אבנים ופצועים.
אירועי הערב הזה היו תזכורת חשובה למנהיגי הנגב ולממשלת ישראל שללא טיפול שורש בסוגיית האלימות בחברה הבדואית, לא ניתן יהיה להזניק קדימה את באר־שבע ואת הנגב. למשפחות אנשי הקבע שאמורות לעבור דרומה עם הקמת קריית התקשוב וקריית המודיעין, חשובים לא רק התעסוקה, הבריאות והתחבורה, אלא גם הביטחון. התמונות היפות של פארק ההייטק גב־ים בבאר־שבע ופארק נחל באר־שבע לא יצליחו להביא אוכלוסייה חדשה לעיר, כאשר תמונות קשות של ירי ואבנים מהכניסה לסורוקה מככבות באתרי החדשות.
בשבוע שעבר התארחתי ליומיים בעיר העתיקה של באר־שבע. יש הרבה מה לראות ולחוות בחלק הוותיק של בירת הנגב שנבנה בראשית המאה הקודמת: בית הסופרים החדש שנחנך לאחרונה, מוזיאון האנז"ק, שמציג את הקרב ההרואי של כיבוש העיר במלחמת העולם הראשונה, באר אברהם ומתחם הקטר. מלונות חדשים נבנים בעיר, יזמים רוכשים בתים עתיקים ומשכנים בהם מיזמים תיירותיים. אבל כל זה לא יספיק אם אנשים לא ירגישו בטוחים להסתובב ברחובות היפים הללו גם בשעות הלילה.
ואחרי כל זה, צריך לזכור עוד משהו. לאחר שעשרות או מאות הפורעים והעבריינים יטופלו בחומרה, עדיין יישארו בנגב 270 אלף תושבים בדואים שרובם, כמו שאר תושבי הנגב, רוצים לפתוח את עיניהם בבוקר ביישוב מוסדר, לצאת לעבודה חוקית ולגדל את ילדיהם בשקט. יהודים שמדמיינים בוקר אחד שבו האוכלוסייה הבדואית תיעלם מהאזור, יכולים להמשיך לחלום. אף אחד לא הולך לשום מקום. יהודים ובדואים ימשיכו לחיות יחד בנגב, לחלוק את אותם מרכזי קניות, לנסוע באותם כבישים ולקבל טיפול רפואי באותו בית חולים. במקביל למאבק הנחוש באלימות, צריכים לדבר גם על עתיד החיים המשותפים. ויש עם מי לדבר.
התמונות היפות של הפארקים החדשניים בבאר־שבע לא יצליחו להביא אוכלוסייה חדשה לעיר, כאשר תמונות של מהומות בכניסה לסורוקה מככבות באתרי החדשות
מרחב הסקרנות
כחלק מהדיבור צריך גם להכיר. כשישראלי ממוצע שאינו גר בנגב מדמיין אוכלוסייה בדואית, הוא חושב בדרך כלל על גברים חובשי כאפיות ונשים עטויות חיג'אב, המתגוררים באוהל או פחון על גבעה חשופה. רוב האוכלוסייה הבדואית אינה נראית כך היום, וגם לא חיה כך.
בשבוע הבא תעלה לשידור בערוץ "מכאן" של התאגיד הציבורי הסדרה "כוכבי המדבר", המתעדת את סיפורם של צעירים בדואים המשתתפים בתוכנית המנהיגות והיזמות "החממה", שמפעילה עמותת כוכבי המדבר בקיבוץ רוחמה בנגב. ארבעים צעירים בוגרי תיכון משתתפים מדי שנה בתוכנית, שמתקיימת בתנאי פנימייה וכוללת סדרות שטח, התנסות ביזמות חברתית וקהילתית, מפגשים עם קבוצות שונות בחברה הישראלית, היכרות עם עולם העבודה ופיתוח כישורי חיים. הסדרה עוקבת אחר מספר משתתפים בתוכנית, וכל פרק בה מוקדש לסוגיה זהותית אחרת שאיתה מתמודדים הצעירים במהלך השנה.
צפיתי בכל פרקי הסדרה, והיא מרתקת. בקטע אחד הצעירים מקיימים דיון סוער על זהותם הלאומית בזמן שישראל תוקפת בעזה, בקטע אחר הם מבקרים בישיבה חרדית וביד ושם, ובמקביל המצלמה מגיעה גם לבתיהם ולמשפחותיהם. גיבורי הסדרה מגוונים ומעידים על הגיוון שקיים בחברה הבדואית. ראמי מתגורר ברהט, אחותו עורכת דין, וגם הוא שואף ללמוד משפטים. חוסאם גר בכפר מכחול ליד תל־ערד, ומגדל סוסים. מוראד, שגר בבאר־שבע, מעיד על עצמו שלא היה שורד יום אחד באוהל, וחולם לפתח משחקי מחשב. סעד, גם הוא ממכחול, בן לאישה שנייה של אביו, מצהיר שיתחתן רק עם אישה אחת.
ההיכרות הראשונה של במאי הסדרה יוחאי רוזנברג עם עמותת "כוכבי המדבר" הייתה לפני כשלוש שנים. כמנחה, אז ב"בית מורשה", הוא נדרש לחשוף אותם לקבוצות שונות בחברה. כחובש כיפה המתגורר בתקוע, ביקש רוזנברג לשבור מעט את הקרח בפגישה הראשונה. הוא חילק את הלוח בכיתה לשני חלקים, וביקש מהצעירים הבדואים לכתוב בצד אחד את כל הסטיגמות שהם מייחסים לו כדתי מתנחל, ובצד השני את כל הסטיגמות שלדעתם הוא מייחס להם. "נפתח דיון מרתק וזו הייתה תחילתה של ידידות מופלאה, כי זה אִפשר לכולנו לדבר על הכול".
אחרי כמה שבועות של הנחיה הרגיש רוזנברג שיש פה סיפור לסרט. סצנה לדוגמה שצילם ביישוב ביר־הדאג' שכנעה את אנשי התאגיד, והוא יצא לדרך יחד עם המפיק רון עופר. "היה לי ברור מההתחלה שהסיפור פה הוא אישי וזהותי", אומר רוזנברג. "כמה שזה נשמע הזוי, זה קצת דומה לאופן שבו אנחנו גדלנו בחברה הדתית־לאומית. גם אצלם יש מתח בין הסיפור המגזרי לזהות האישית ובין מסורת למודרנה, ולכן אני חושב שאני יכול להבין אותם יותר ממי שלא גדל בחברה שבטית. הצעירים שפגשתי מרגישים שיש להם הרבה מה לאבד בהשתלבות שלהם בחברה, והיה לי מעניין לראות איך כל אחד מהם מתמקם במקום אחר על המתחים השונים של הזהות".
לצד הצעירים, יש לאורך הסדרה נוכחות מורגשת גם של האבות. "בפרק האחרון עסקנו בחלומות של הצעירים, ושמנו לב שכל אחד דיבר על החלום שלו גם ביחס לציפיות של אבא שלו ממנו".
רוזנברג, שעובד כיום כמלווה תהליכי צמיחה ברשת אמי"ת, מודע לכך שלחלק מהציבור הישראלי יש כעת פחות קשב לחברה הבדואית בעקבות אירועי שומר החומות, אך הוא עדיין משוכנע בחשיבות ההקשבה. "מיכה גודמן אומר שההפך מקיטוב זו סקרנות, ולצערי מרחב הסקרנות היום הולך וקטן. במהלך הכנת הסדרה בחרתי להניח בצד את הידע שלי כדי לשמוע את הסיפורים שלהם כמו שהם מספרים אותם. בסוף, זו סדרה על חמישה צעירים שיש להם חלומות, פחדים ושאלות של זהות. באופן ספציפי אני יודע שאף אחד מהצעירים בסדרה לא היה שותף לאירועים האלימים. הם כן עסוקים בזהות שלהם, וזה הגיוני, אבל ב'חממה' מאמינים שככל שלאדם תהיה תמונת עתיד, כך הוא יהיה פחות אלים. הדרישה לעצירת האלימות חשובה, אבל לצידה צריכים גם לשמוע את הסיפור שלהם".
