ההתמודדות הממשלתית עם הפזורה הבדואית בנגב דומה ללהכניס אצבע לכוס מים ולצפות שהיא לא תירטב. עוד בהיותי איש מערכת, התופעה של no man's land בנגב, או בשפה הפורמלית תופעת חוסר המשילות, הייתה כתובה על הקיר באותיות די גדולות. אפילו גדולות מאוד.
אבל מהבנת התופעה ועד למעשה שמתמודד איתה, הדרך הייתה ארוכה. הסיבה לכך היא כי בדיוק כמו המשל על האצבע והמים, כך הבינה המערכת או לפחות חלקים ממנה שאם מדינת ישראל תנסה לממש את הפנטזיה ולעשות סדר במציאות של מדינה-בתוך-מדינה, המשמעות היא מלחמה אמתית.
ההנחה ההגיונית היא שכדי לכבות באר נפט דולפת צריך פיצוץ רועש, ואת זה איש לא היה מוכן לעשות. למעשה הדברים רלוונטיים גם לעת הזו, שכן מבצעים משטרתיים נקודתיים אינם מעידים על שינוי תפיסתי אוו על נכונות להתמודד עם הבעיה במלוא היקפה וחומרתה.
האקט המשמעותי היחיד שניסתה המדינה לעשות בשני העשורים האחרונים היה להסדיר את הנגב דרך הסדרת ההתיישבות הלא מוכרת בכפרים הבדואים – כלומר לייצר סדר דרך מגה-דיל עם הבדואים מתוך הנחה שהדבר ייתן את אותותיו גם על מציאות הקיום במדבר הישראלי.
זה לא קרה. אפילו נכשל. בעיקר משום שהסדרה בנגב נגעה ישירות לסוגיה שמגרדת את העניין הלאומי עבור יהודים וערבים בארץ הזו: שליטה בקרקע. הבדואים לא היו בשלים לתקוע כף למדינה בהקשר הזה בדיוק כמו שברמה העקרונית ערפאת לא היה מוכן לסגור עניין בקמפ-דיוויד, וכמו שתושבי הרצועה בדרום-מזרח הארץ אינם משתוקקים להסדרה. בדברים הללו יש טאבו שאינו מאפשר לסגור עניינים, כי זה בעיקר האינטרס של המדינה ופחות של הצד שמנגד, שכרוך אחר אוטופיות קצה והזמן אולי פועל לטובתו.
וכך המנגנון היחיד שהמדינה אוחזת בו כיום כדי לנסות ולעשות סדר הוא המנגנון הכלכלי. במילים פשוטות – נציע לבדואים כסף ותוכניות סיוע, שיפור תשתיות כולל חיבורים לרשת החשמל, בדיוק כפי שמוצע לערביי המדינה בגליל וב"משולש", כדי ליצור את סינגפור של הנגב ואז אולי תגיע הגאולה. נוכחותו בממשלה של יו"ר רע"מ מנסור עבאס, שלמפלגתו ישנה אחיזה פוליטית של ממש בקרב האוכלוסייה הבדואית בנגב, מעלה את מפלס הציפיות בעניין הזה.
אולם, ציפיות לחוד ומציאות לחוד. הסבירות לשינוי עמוק בתמונת חוסר המשילות המדינתית בנגב הוא נמוך. בעיקר משום שסדר, משמעת, משילות הם כולם עניינים שיש בהם יסוד בתרבות הפוליטית, וזה הפיל הענק בחדר שאף אחד לא מדבר עליו בעידן התקינות הפוליטית מבית היוצר הפרוגרסיבי.
כדי לייצר את התרבות הזו דרוש לא רק גזר, שאגב ניתן כיום מבלי שהבדואים נותנים את התמורה הקרקעית שהיו אמורים לספק במסגרת מתווים שונים, אלא גם מקל גדול.
אך כל מקל גדול צריך שמאחוריו יעמוד חוט שדרה של מדינת לאום חזקה עם סט ברור של ערכים וכן, קצת אידיאולוגיה. אבל ערכים וכל אלה כרוכים בנכונות להרטיב את האצבע ולא לנסות רק לנשוף על פני המים ולראות אותם זזים מעט. כסף לא באמת מסדר הכול. אם לא תהיה העמדת גבולות, גם ממון לא יעזור. הוא פשוט ירחיב את גבולות האלימות, כפי שמתחולל בשנים האחרונות דווקא על רקע שיפור המציאות הסוציו אקונומית במגזר הערבי בכללותו.
הסדרת המצב בנגב היא ודאי אינטרס לאומי מן המעלה הראשונה והמשך ההשתוללות תוריד לטמיון או תעכב מימוש מיזמים לאומיים כמו משיכת אוכלוסייה חזקה לאזור למשל באמצעות העתקת בסיסי צה"ל לנגב. זה כמובן מחייב לא רק דיבורים על עבודה או מבצעי סיכה משטרתיים אלא הכרזה על מבצע לאומי שיכלול הקמת פונקציה ייעודית לטיפול באתגר שתוכל לגבש אסטרטגיה ברורה ולייצר מענה מערכתי, לו יהיו שותפים כלל גורמי הביצוע, אכיפה ומשפט במדינת ישראל. שיטת "זבנג ורצנו לתקשורת" לא תעזור כאן. לפחות לא לתושבי דרום הארץ. במקרה הטוב או הרע היא תסייע רק לאלקטורט הפוליטי של מאן דהוא.
