הבית הוא חדר הכושר לפיתוח שרירים של מסוגלות אישית וכוחות נפשיים, של כל ילד וכל ילדה.
מי שבילדותו יקבל הזדמנות לחזק את השרירים הנכונים, על בסיס הכרה ופיתוח כוחותיו האישיים והמיוחדים לו, מתוך הערכה לכישוריו וליכולותיו, ויתאמן בהתנהלות אישית מתוך כבוד לעצמו ולסביבתו – ירגיש כמבוגר. נוח וטבעי לבטא במילים תחושות של לחץ, מתח, פחד וקונפילקט ללא אלימות. הוא יוכל לעשות זאת באמצעות דיבור, דיאלוג והקשבה.
סביר מאד שילד שהתחנך על בסיס עידוד והדגשת כל חלק חיובי שבו, יתנהל כבוגר מתוך ביטחון עצמי, ולא מתוך צורך להוכיח את מעמדו ואת מקומו לאף אדם. כבוגר, רוב הסיכויים שהוא יחוש תחושת שייכות לכל מעגל חברתי בו ישתתף, ירגיש כי הוא לעולם אינו לבד ולעולם אינו בודד, ואולי החשוב ביותר, ירגיש שהוא מוכן לכל התמודדות ולכל מאמץ בחיים בעת משבר וכשעולה הזדמנות, ויהיה מסוגל להצליח ללא הפעלת כוח ואלימות.
כך, על בסיס החיים המתקיימים בכל אחד מהבתים בישראל, יכולה להתפתח תחושת רווחה חברתית והפחתת ביטויי האלימות השונים בחברה.
ריב שנגמר היום בבית של הילד בסטירה או במשפט "לך לחדר שלך", יקבל מחר ביטוי בצורת אגרוף במהלך ריב זוגי או נטישה פתאומית. כל מה שאנחנו רואים ולא אוהבים בזמן הנהיגה על הכביש, בלכלוך שברחוב, בריב על חניה בקניון, בצעקות על המוכרת בחנות, באלימות בבית הספר ובהתפרעות בטיסה לחו"ל – מתחיל מהבית. אם אתם מעוניינים כי הילד או הילדה שלכם ילמדו לראות את האחר מתוך ההרגל של הבית, קודם כל תראו אותם אתם, כפי שהם. בלי שיפוטיות, בלי ביקורת. תודו ותברכו על כל מה שטוב ואתם אוהבים בילד או בילדה שלכם ותקשיבו בסבלנות כשהם מדברים איתכם.
יש לעשות זאת בלי לנסות להתאים את הדברים הנאמרים למחשבות שלכם, אלא להתבונן עליהם מתוך המחשבות שלהם. כך תרוויחו קשר של אמת ואמון. ומקשר כזה, רק דברים טובים יכולים לצמוח.
