בסוף ינואר 2016 אושר בממשלה "מתווה הכותל" שעל פיו הייתה אמורה לקבל רחבה מעורבת לתפילה גיבוי פורמלי, באזור המכונה "עזרת ישראל"; אזור הנפרד לגמרי מרחבת הכותל המערבי הידועה והמוכרת.
האזור היה אמור להשתרע על שטח נרחב ולכלול רחבה מוגבהת בואך קשת רובינסון. את האזור המשמעותי הזה הייתה אמורה לנהל מועצה ציבורית הכוללת נציגים של התנועות הקונסרבטיבית, הרפורמית ונשות הכותל. "מתווה הכותל" הזה נתקע לבסוף עקב התנגדות חד-משמעית מצד המפלגות החרדיות.
אני פותח את דברי דווקא בציון עובדות אלה אשר מבטאות בעיניי מקרה נוסף שבו גורמים חרדים מסוימים, מונעים פשרה, ולבסוף מביאים את עצמם למצב שבו הסכנה לאמונתם ולאינטרס שלהם דווקא גדלה. כך בעיניי, קרה עם פשרת חוק הגיוס שנדחתה על ידי חלק מהמפלגות החרדיות. כך גם קורה לעניות דעתי עם קשיים המציבים חלק מהחרדים ביחס לפתרונות במסגרת ההלכה, של סוגיות גיור וכשרות.
אבל גם בהינתן עובדה מצערת זו, עדיין נשאלת השאלה מהו הפתרון הרצוי בכל אותן נקודות חיכוך רגישות ביותר של החברה הישראלית.
כתבת 'הארץ', נעה לנדאו, מבקרת את הנשיא הרצוג על כך שפנה לחברי כנסת רפורמים וביקש מהם שלא להגיע לרחבת הכותל המערבי בראש חודש כסלו, כדי למנוע "התגוששות ושנאת חינם מיותרת בין נבחרי ציבור מול שריד מקדשנו". אני סבור שפנייתו של הנשיא מוצדקת וחשובה. במקרה אחר לגמרי הנוגע למתיחות וסכנת אלימות בין יהודים לערבים – האם לא נעדיף לצמצם את המפגש בין נציגי ציבור ניצים, גם אם לדעתנו צד אחד אחראי למתח שנוצר יותר מהצד השני? האם לא היינו קוראים בעוז, כל אחד על פי נטיית ליבו, לחברי כנסת יהודים וערבים לתרום להרגעת הרוחות ולא לממש את זכותם עם כל הקושי שבכך? מדוע עניין השלום והפיוס צריך לקבל משמעות כה דווקנית, רק כאשר הדבר נוגע ליחסים בתוך החברה היהודית?
גם בצד המהותי הנשיא צודק בעיניי. הפתרון הסביר הוא חזרה למתווה הכותל מתוך הידברות והתחשבות עם יהודי הארץ ועם יהודי חו"ל. הפתרון הזה הוסכם בזמנו ואליו יש לשוב בשלב ראשון מתוך הידברות מאומצת ובשלב שני, אם לא תישאר ברירה, מתוך ניסיון חקיקתי מידתי.
רחבת הכותל המערבי הנוכחית אינה הזירה המתאימה למאבק ציבורי כלשהו. ישנה בכל זאת מוזרות בטענה, שדווקא שם העמדה החילונית או הרפורמית צריכה לקבל מעמד שווה. הרי כל היסוד לקדושת המקום כרוך באמונת ישראל ובתורת ישראל. אפילו בעידן הפוסט מודרני שלנו ישנם גבולות רציונליים ורגשיים מסוימים. ולכן עם כל הכבוד האנושי כלפי כל אחד ואחת, יש הגיון רב לבקש שבמקום שעצם הגדרתו מבוססת על "תורה למשה מסיני" ועל הכרעות חכמים במשך אלפי שנים – תישמר ההלכה.
בכל מקרה, ראוי לראשי הציבור ובוודאי לנשיא המדינה למנוע ככל האפשר גילויים של ריב ומאבק במקום זה, גם אם הפנייה שלו תהיה לא למי שנראה לנו לכאורה כאחראי העיקרי למהומה. כמעט תמיד במניעת אלימות וריבים, אנו פונים למי שיכול להועיל ולאו דווקא למי שבעינינו אחראי יותר למתיחות. כעת יש לפעול להחזרת ההסכמות סביב מתווה הכותל וגם בכך הנשיא יכול להועיל.
הכותל המערבי שייך לכל אחד ואחת מעמנו במידה שווה, אך אין זה אומר בהכרח שעלינו לממש את זכותנו לבטא את הקשר הנראה לנו, או את המחאה שהצטברה בנו, דווקא ברחבה המקורית, תוך התעלמות מהייחוד ההלכתי של מקום זה.
אכן בתודעה האנושית ובעולם הדעות והאמונות הערך הליברלי אינו בלעדי.
