ממשלת בנט ולפיד צברה בחמישה חודשים שנאה שמפא"י צברה בשלושים שנה. השנאה הזו לא התחילה מאפס. אחרי השבעת הממשלה החדשה, חלק מהמפגינים האובססיביים נגד נתניהו עברו להפגין נגד החיסונים לקורונה, כנראה מתוך הרגל. מפגינים בולטים אחרים פרשו לביתם, בליווי הצהרות נרגשות. "הקרע בחברה נוראי", הטיף לנו אז אמיר השכל, "חייבים להתחיל בשיקום, לשנות את השיח… בואו נרגיע". כשקראתי זאת, לא האמנתי למראה עיניי. האם באמת מנהיגי הפגנות השנאה המוטרפות חושבים שברגע שזממם עלה בידם תבוא לישראל רגיעה משקמת? חוק שימור השנאה מלמד אותנו אחרת. השנאה האובססיבית שהופנתה כלפי נתניהו הולידה שנאה מקבילה כלפי יריביו ומחליפיו. השנאה הזו התיישבה על קו שסע חברתי קיים, והיא הופכת לעובדה מרכזית בציבוריות הישראלית.
יריבי בנט מרוסנים יותר משונאי נתניהו. שונאי נתניהו רדפו את בני משפחתו באופן אובססיבי, דוחה וחסר תקדים. שונאיהם של בנט, שקד ולפיד לא יורדים לרמה הזו. ועדיין, יש הרבה לאן לרדת גם בלי להגיע לתהומות השִפלות של הפגנות בלפור.
כאשר הימין מעתיק את תבניות השנאה של השמאל ובעלי בריתו ומפנה אותן לכיוון ההפוך, הן נשארות תבניות שמאל. דפוס החשיבה הקלאסי של השמאל הוא של מלחמת מעמדות, של מדכאים ומדוכאים. אלו יכולים להיות מעמדות כלכליים, מגדריים, גזעיים או עדתיים; בכל מקרה, זו גרסה של אותה תבנית מרקסיסטית עבשה. מירי רגב אמרה בהפגנה: "הם קראו לנו אנשי החושך, אבל הם אנשי החושך ואנחנו אנשי האור". אם אנחנו משתמשים באותו דפוס, ורק מחליפים את הזיהוי של האור והחושך, אנחנו עדיין כלואים בתבנית החשיבה המרקסיסטית של השמאל הקיצוני.
ימין אמיתי יודע שפוליטיקה איננה מלחמה של בני אור בבני חושך; שאנחנו עם אחד ולא שני מעמדות. אני רחוק מלטשטש את ההבדל בין טוב לרע, או מחשיבה שבורחת מהכרעות. אני לא עם האו"ם; אני היום עם האופוזיציה. אך בעימות של בנט מול נתניהו, לשמחתי בנט אינו השטן, ולצערי נתניהו אינו המשיח. אכן, בנט רימה את בוחריו, ועורר עלבון וכעס מוצדקים. הצטרפותו לממשלת השמאל הקיצוני והערבים הייתה טעות חמורה ומסוכנת. אנשיו משלים עצמם שהכעס כלפיהם הוא "רק ברשת", אך בישיבות התיכוניות שרים היום בשבתות במקום "נגילה הללויה" – "נפילה הממשלה". ובכל זאת, אני מאמין לבנט שהוא חפץ בכנות בטובתם של העם והארץ. מהצד השני, נתניהו הוא מנהיג דגול, שהמדינה חבה לו הרבה, אך הוא עשה טעויות חמורות בתקופות כהונתו. נתניהו הגן בחירוף נפש על מערכת המשפט; הסתכסך עם כל מנהיגי הימין; פתח את הדלת לשיתוף פעולה עם רע"מ; ולא נשכח גם שממשלתו היא שאחראית לחרפה המסוכנת של פרעות תשפ"א. אני מעדיף היום את נתניהו על בנט, אך הבחירה ביניהם אינה בין גן עדן לגיהינום.
נדמה שהפוליטיקאים עצמם יודעים זאת היטב. אם בבחירות הבאות הליכוד ינצח וימינה תעבור במפתיע את אחוז החסימה, רגע אחרי הבחירות יסתמו נתניהו ובנט את האף ויתחבקו. כך דרכה של הפוליטיקה. ובכל זאת, פוליטיקאים מכל המחנות מעודדים את השנאה הקבוצתית. אפילו הפוליטיקאים שמדברים על "הטוב המשותף" ומצהירים: "אין כאן אנחנו והם", נוטים להתסיס את תומכיהם כנגד אלו שכן מחלקים את העולם ל"אנחנו והם", שהם השטן עלי אדמות.
למה פוליטיקאים מכל הצדדים מנסים להפעיל אותנו בדרך הזו? פשוט משום שזה הכפתור שהכי קל ללחוץ עליו. הפסיכולוג מוזארף שריף לקח ב־1954 ילדים אמריקנים בני 11 לפארק מערת השודדים באוקלהומה. הוא חילק אותם באופן אקראי לשתי קבוצות: "הנשרים" ו"הפתנים". אחרי כמה ימים הפגיש את שתי הקבוצות לסדרת תחרויות. בין הנשרים לפתנים התעוררה מיד שנאה תהומית, שהגיעה לשריפת דגלים ולפשיטות אלימות על מעונות הקבוצה היריבה. החוקרים נאלצו להפריד פיזית בין הקבוצות, ולעצור את הניסוי למשך יומיים.
כל מדריך עצלן בקייטנה מכיר את הטריק הזה: כשהילדים משתעממים, חלק אותם לשתי קבוצות אקראיות, עודד אותם "לעשות מורל", צפה בתימהון בעוצמת השנאה ההדדית שנוצרת בתוך דקות, והשתדל לבלום את הילדים לפני שלב המכות. אנחנו מחווטים לשנאה קבוצתית, וקל לייצר בנו את הרגש הזה. אם יש לו סיבות נוספות ורקע קודם, זה קל עוד יותר. אני מזהה בתוך עצמי את הפיתוי לשנוא את ראש הממשלה, שהונה אותי ועוד ממצביעיו, ומשתדל להתגבר על היצר הזה. בעולם שיש בו שטנים רצחניים ובוגדניים באמת, אסור להדביק את התארים הללו לאחינו הטועים.
