חוקרים שונים העלו את השאלה מה הקשר בין הופעת החסידות ובין התנועות המשיחיות שקדמו לה. שאלה זו באה על רקע העובדה שלפני החסידות היו קיימות שתי תנועות משיחיות, שהיו אבן נגף בהיסטוריה היהודית. שבתי צבי פעל כמאה שנים קודם להופעתה של החסידות, אך יעקב פרנק פעל ממש בדורו של הבעש"ט. מכאן שהופעת החסידות אכן התרחשה על רקע תקופה של רעיונות משיחיים. אולם אנו נשאל את השאלה מכיוון אחר, לא כהיסטוריונים אלא כמי שרוצים להבין את מהות העניין: מה הקשר, או ההבדל, בין המשיחיות ובין החסידות?
מהי המשיחיות? המשיחיות נתנה את הרעיון שיהיה טוב, אבל בעתיד. היא שיווקה את החוויה של העתיד, אבל הרעיון המשיחי לא פתר את הקשיים והשאלות של כאן ועכשיו. המשיחיות אף לא פתרה את הבעיות האישיות, וגם לא את החוויה הקיומית, האקזיסטנציאליסטית, של כל אדם ואדם. כי לא רק שהעולם לא נגאל והוא עדיין מלא ברוע, אלא גם בתוך האדם פנימה, הנשמה נשארה שבורה. לתוך חלל זה נכנסה החסידות. הרעיון העקרוני שמציגה החסידות הוא שאכן בעידן שלנו הנשמה שבורה ואבודה, ואנו צריכים למצוא את תיקונה.
לא רק פרוזדור
החיפוש אחר גאולת הנפש והשמחה הוביל לכיוונים שונים ומנוגדים. רבים בעולם ניסו להתבצר בשמחה של העולם הזה, ברעיון של הכאן והעכשיו. הם חיפשו לחיות את הרגע וליהנות מהעולם ללא דין וחשבון. כנגדם באה החסידות וטענה שאותה האפשרות לשמוח וליהנות בעולם הזה לא צריכה להיות נחלתם של הפושעים וההדוניסטים, אלא זו שמחה ששייכת גם לנו המאמינים. החסיד רוצה גם הוא את השמחה וההתלהבות בעולם הזה. זו המטרה, ואותה ניתן להשיג.
אולם החסידות התמודדה מול הביקורת של ההתנגדות, שטענה שהשמחה בעולם הזה היא מדומה. אני מכנה זאת "תורת הבועה", ומעניין שגם הבודהיזם הגיע לרעיונות דומים. מהי תורת הבועה? זו הטענה שמה שמאפשר לאדם ליהנות, מביא בסופו של דבר לסבל. כמו מי שקונה ללא הבחנה, ולא מבין שבכך הוא מכניס את עצמו לחובות.
"איש הפרוזדור" הוא האדם שלוקח לעצמו מהעולם הזה אך ורק את המצפן שיוליך אותו בפרוזדור הארוך והחשוך, בכיוון הנכון לעולם הבא. "איש הבועה" הוא מי שלוקח סיכה כדי לפוצץ את הבועה שבה הוא חי, ומתכחש להנאה. לעומתם האדם הנהנתן ממלא את חופניו צחוק של הוללות, עם תאווה וסמים משכרים. אך לאחר השכרות הוא מתעורר בבוקר לבעיות חמורות מאוד שאפילו אם ימשיך וישתכר, לא ייפטר מהם. קרל מרקס האשים את הדת שהיא אופיום לעניים, אך חכמים אחרים אומרים שהאופיום הוא דת לטיפשים. האופיום מבטיח ולא מקיים. הוא מבטיח גן עדן אבל נותן גיהינום. כמו הבטחת הנחש: ברגע מסוים זה גן עדן, ואחר כך מגיעה ההתמכרות שמביאה גיהינום. הוא הדין ביחס להנאות העולם הזה.
והנה בא החסיד. הוא איננו רוצה סיכה לפוצץ את הבועה, וגם איננו רוצה להסתפק במצפן. גם הוא רוצה מהשמחה הזו שאותו הנהנתן ניכס לעצמו. הוא אומר למחזיקים בתורות הבועה והפרוזדור: אתם איבדתם את אותה שמחה שבחיים, מסרתם משהו שלא הייתם צריכים למסור, משהו ששייך גם לכם. וכך, בניגוד לתורת המוסר, החסידות האמינה שיש צורך לגאול את השמחה ולקדשה. לשמחה יש ערך דתי. ההתנגדות לחסידות נשארה דבקה באותן התורות, אבל החסיד בא ואומר, מי שמך לוותר על השמחה?
מקורה של אותה שמחה לפי החסידות, היא ההתלהבות הקשורה בעבודת השם. שמחה זו, לא רק שאיש הבועה או איש הפרוזדור לא יכלו לתת, גם לא איש נוסף שנכנס לאוצר המלך. זהו המהפכן, בעל החזון המשיחי, הדתי או הפוליטי. זה שלקח מתוך האוצר את התקווה. הוא מוכר את הרעיון של שינוי העתיד. זו מהות הרעיון המשיחי. אך בעוד שהוא מדבר על הגאולה בעתיד, באה החסידות ומדברת על גאולת ההווה. גם הרעיון המשיחי היהודי הקלאסי כיוון לגאולה העתידית. הוא טוען שאנחנו לא רק עובדים בשביל נכדינו, כי גם אנו נהיה שותפים בעידן המשיחי העתידי, אך זו עדיין שמחה לעתיד, לא שמחה בהווה, שהוא עצוב וריקני.
אשליה שהתנפצה בכאב
אולם הייתה גם משיחיות אחרת – אלו המאמינים במשיח עכשיו, כלומר שהמשיח כבר בא, לא שהוא יבוא מחר. הנוצרים אכן האמינו בכך. אולם לא רק הם, זה היה גם העיקרון של השבתאים, שהפך להרסני. זוהי גישה המתייחסת אל העולם שלנו, על כל בעיותיו, כאילו הוא עולם טוב, עולם שכבר נגאל. כאן בדיוק נמצא לב המחלוקת שבין החסידות למשיחיות, ולדעתי רבים מההיסטוריונים לא הבינו נכון עניין זה.
המשיחיות נתנה לנו כביכול את האפשרות לצחוק ולשמוח כי המשיח כבר הגיע. קודם להגעתו של אותו משיח היינו בגלות. לא יכולנו לשחוק ולשיר בהיותנו "על נהרות בבל", אבל כעת כן. אך לא מדובר רק בגלות ההיסטורית המדינית, אלא בעיקר בגלות של האדם בעולם ובמצוקתו הקיומית. והנה באה המשיחיות וטענה שכעת זה השתנה: העידן המשיחי כבר כאן, ולכן אנחנו נמצאים כבר במצב של "אז יִמָלֵא שחוק פינו" – עכשיו אנו יכולים כבר לצחוק. כך ניסתה המשיחיות לבנות את האשליה שהיא תגאל את הנפש האנושית המיוסרת, אשליה שהתנפצה בכאב רב.
רבים מההיסטוריונים החמיצו בזה את הבנת החסידות. גרשום שלום, למשל, ראה בחסידות את "נטרול הגורם המשיחי" והפרדתה מהאמונה בקבלה. השבתאות הייתה אכן חיבור של הקבלה עם המשיחיות, והחסידות המשיכה עם הקבלה אך נטרלה את המשיחיות. אולם אין זה לב העניין. התזה הגדולה של החסידות ותשובתה למשיחיות השקר היא שאפשר להיות אדם שלם אפילו במצב "הגלות" הקיומית שלנו. אדם שישאף למוסר, לתורה ולמצוות, ועדיין יהיה שמח בעולם. לא רק בעידן המשיח, אלא גם בתנאי הגלות הקשים. בעיניי זו גם אחת המהפכות הגדולות שעשה הרב קוק, כשהמשיך רעיון זה של החסידות. את העניין הזה הבין יפה מרטין בובר, ובכך התעמת עם גישתו של פרויד. עוד על כך ברשימה הבאה אי"ה.
