עוברים ל"כלכלה דלת פחמן" עם יעדים שאפתניים ל־2030 ול־2050 – כך הכריזה הממשלה לקראת ועידת האקלים של האו"ם בגלזגו. על פי הנוהל יוקם "צוות" שיטפל ב"מיזמי תשתית שיסייעו לטיפול במשבר האקלים, בין השאר בנושאי אנרגיה ירוקה… ובמיזמי פסולת ומִחזור".
אחד הפרויקטים לפסולת ומחזור היה אמור לקום ליד בית הספר בכפר־אדומים, מקום מגוריי: משרפה ענקית ותקדימית בישראל, שהייתה אמורה לשרוף במשך השנה, בלי הפסקה, מאות אלפי טונות זבל ישראלי ופלסטיני, גדוש בחומרים מסוכנים. זו הייתה שערורייה רבתי. התהליך שבו אושרה המשרפה היה כנראה לא חוקי; היא הייתה בדרך להפוך לאסון אזורי, פוליטי ודמוגרפי; ויותר מכול, היא הייתה מפגע בריאותי, שסיכן את בריאותם של מאות תושבים בסביבה.
אבל המשרד לאיכות הסביבה היה אובססיבי. המשרפה קום תקום! נו, הם הרי דואגים לסביבה, לא? אלא שכעת מגיע הטוויסט: הפרויקט המגלומני היה מסוכן סביבתית ותועלתו לא ברורה. את ה"מומחה" הממשלתי שהופיע אצלנו שאלתי בפירוש: האם בעולם המערבי עדיין מקימים משרפות כאלה? לא. המדיניות השתנתה. אבל פקידינו, עם אפס ניסיון בתחום, יודעים יותר טוב.
במהלך המאבק התוודעתי לעוד תופעה מדאיגה: מדעני סביבה רבים שאיתם דיברנו העריכו, למיטב שיפוטם המקצועי, שמדובר בשגיאה מסוכנת, אבל הם לא היו מוכנים לכתוב חוות דעת רשמית. מדוע? משום שחלק גדול מעבודתם ותקציביהם עובר דרך המשרד להגנת הסביבה. אילו היו מתנגדים למשרד בגלוי הם היו משלמים מחיר לא פשוט. כך נוצר "קונצנזוס מדעי".
הפרדיגמה הפרוגרסיבית מנצחת. המדענים שמעיזים להצביע על החולשות ויומרות השווא זוכים לעוינות, כולל ממוסדותיהם ועמיתיהם, שאת תקציביהם הם מסכנים
סוף דבר, לפחות בינתיים, הלחץ הציבורי עבד. הפרויקט היקר והמסוכן נעצר בימי הממשלה הקודמת. אבל התקציבים שעומדת לשפוך הממשלה החדשה מבטיחים שפרויקטים דומים עתידים לקום, גם הם במיליארדים רבים ובלי תועלת ברורה, אם לא גרוע מכך.
שורפים כסף
העולם מתחמם, ואיתו האלרמיזם הסביבתי. בשנות השבעים סברו שעל האנושות מתרגש עידן קרח נוסף, אלא שבינתיים התהפכה המגמה, והאלרמיזם התעדכן: אסון התחממות גלובלי משחר לפתח, הוא באשמת האדם, ובשעת חירום זו עלינו לשנות את אורחות חיינו ולהכפיפם לכל אופנה אקלימית נֵעוֹרָה שעוברת בסביבה.
אני נמנע לרוב מלכתוב על ענייני אקלים וסביבה, לא חסר חזיתות ופולמוסים אנוכי; אלא שלעיתים יש לומר את האמת: הקמפיין הסביבתני מצליח באופן פנומנלי אבל לא בשל הישגים מדעיים או טכנולוגיים, אלא בעיקר בזכות תעמולה אפקטיבית, פוליטיקה מתמסרת ואינטרסים ממסדיים. כמות הכסף ששופך המערב על מחקר, פיתוח, פרויקטים וארגונים סביבתיים עומדת ביחס הפוך לגמרי להצלחתם. תוצאות ההשקעה עגומות, הכשלים מהדהדים, התחזיות מפספסות, ה"מדע" מתגלה כשרלטנות, ולא מוצאים, למרות ההון העצום (ואולי בגללו), פתרונות וחלופות יעילים.
בבחינה ביקורתית של תחומים נסמכי מדע, "מדעי הסביבה" הם הזוכים המובהקים בקופה הגדולה: הכי הרבה תקציב עם הכי מעט הצדקה. כל מי שמחפש מהימנות מדעית, הנמקה רציונלית, ביסוס מדעי וביקורתיות, מוטב שיחפש במקום אחר. התחום עמוס התקציבים גדוש ביומרות, פסאודו־מדע, הסתרה והשתקת ביקורת, אך דל בהישגים.
הדברים נכונים גם לפיתוח. בעולם מממנים במיליארדים אנרגיה "מתחדשת" ו"ירוקה". אבל מתברר שההמצאות לא יעילות, לא כלכליות, ובעלות נזקים סביבתיים משל עצמן. באירופה ירדו הטמפרטורות בשנה האחרונה מתחת לממוצע, ובמדינות שהסתמכו על אנרגיות חלופיות נוצר מחסור בגז. בעקבות זאת מחירי הדלקים המאובנים נוסקים, באנגליה התניעו מחדש תחנות פחם, והאירופים עומדים לפני חורף קר ויקר. ההשקעה המסיבית בפתרונות שווא, מתברר, הפכה לבעיה בוערת יותר מאשר ההתחממות הגלובלית.
אבל הפרדיגמה הפרוגרסיבית מנצחת. היא נוחה לכל מי שטומן ידו בקופה הציבורית, והמדענים שמעיזים להצביע על החולשות ויומרות השווא זוכים לעוינות, כולל ממוסדותיהם ועמיתיהם, שאת תקציביהם הם מסכנים. רק מעטים נותרו ביקורתיים, לרוב מי שכבר זכו למעמד מדעי יציב.
המדען הביקורתי הבולט האחרון היה פרופ' פרימן דייסון, מתמטיקאי ופיזיקאי גאון שמת לפני פחות משנתיים, בן 96. פרימן, מהמכון למחקר בפרינסטון, לא אהב את מה שראה במדעי הסביבה והתריע על חוסר הביקורתיות שהתפשט בתחום כגז חממה באטמוספירה, כמו גם על חוסר ביצירתיות בפתרונות שלא כוללים את הרס אורח חיינו. מבחינה מדעית, אמר דייסון, הטענה שהאקלים ניתן לחיזוי היא "אבסורד". "אקלים הוא סיפור מאוד מסובך", הוא הסביר, "הדבר העיקרי שחסר כרגע הוא צניעות. מומחי האקלים הציבו את עצמם כשומרי האמת, הם חושבים שהאמת בידם, וזה מצב מסוכן".
נסכם. האם אנו יודעים מדוע טמפרטורת כדור הארץ יורדת ועולה בתקופות שונות? לא. האם התחממות כדור הארץ היא אסון לאנושות? בינתיים לא, ייתכן שבעתיד. האם השימוש בדלקים מאובנים הוסיף להתחממות כדור הארץ? סביר להניח שכן, איננו יודעים עד כמה ואיך, ובוודאי העובדה שהאוכלוסייה האנושית הוכפלה פי ארבעה במאה השנים האחרונות תורמת לכך.
מה באשר לפתרונות? האם הרומנטיקה הירוקה של חיים טרום־מודרניים רלוונטית? לא, והיא גם לא יעילה. האם "האנרגיה הירוקה" היא תחליף מוצלח? גם לא. האם האופנות הסביבתניות הפרוגרסיביות, כמו המלחמה נגד כלים חד־פעמיים, תורמת להתמודדות עם "משבר האקלים"? אין סיבה לחשוב שכן. חשוב מכול: האם יש לדלקים מאובנים תחליף אנרגטי יעיל ונוח יותר לסביבה? בהחלט: אנרגיה גרעינית. אבל דווקא לתחליף הממשי היחידי הסביבתנים מתנגדים.
אז העולם מתחמם, אולי יותר מדי מבחינת האנושות, אך במקום להתכונן ממשלות המערב ועסקני האקלים עסוקים בריקודי מה יפית פרוגרסיביים עם אג'נדות עולמיות סביבתניות ולא רציונליות, שפיכת משאבים אדירים על מחקר קלוש, פתרונות חסרי תוחלת, ורדיפת מי שמבקר את האופנה ואת השלכותיה הקשות, בעיקר על העולם המתפתח.
לאופנה הנעורה הזאת הצטרפה השבוע בחדווה ממשלת ישראל, בצעדי ריקוד לתפארת. "אישרנו היום בממשלה את מהפכת האקלים", התגאה ראש הממשלה בפועל יאיר לפיד, "במיליארדי שקלים". כעת הם יעלו על מטוסים מזהמים כדי לשבת בכנסים ממוזגים וידונו בעוד תקציבי עתק שיישפכו על חגיגת הפרוגרס הסביבתנית, שתוריד את רמת החיים העולמית ותותיר אותנו עם פחות יכולת להתמודד עם שינויי האקלים. כשה"קִדמה" המקומית מתאחדת עם העולמית, הכיוון שאליו אנו עתידים ללכת ידוע מראש: לאחור.
