הסיסמוגרף של רוב כלי התקשורת לא היה מכויל כשהתפרסם השבוע מכתב הדיינים הבכירים, אשר דרשו לפצל בין תפקיד הרב הראשי לתפקיד נשיא בית הדין הגדול. הסיקור הדליל שהקצו לפרשה מלמד שהם לא קלטו את עוצמת רעידת האדמה במערכת: 13 דיינים בכירים בדימוס, ארבעה מהם מבית הדין הרבני הגדול, פרסמו מכתב שקשה לפרש אותו אחרת מהבעת אי אמון פומבית בתפקודם של הרבנים הראשיים דוד לאו ויצחק יוסף, כדיינים בכלל וכנשיאי בית הדין הרבני הגדול בפרט.
הן הרב לאו הן הרב יוסף לא הוסמכו לדיינות, ותהיית החתומים על המכתב פשוטה: היעלה על הדעת שבראש הערכאה העליונה של מערכת שיפוטית כה מורכבת ומאתגרת יעמדו אנשים נטולי כל הכשרה מקצועית? או כפי שניסח זאת פעם הרב שלמה עמאר, תארו לכם חוק שקובע שמי שמונה להיות רב יישוב מקבל אוטומטית הסמכה גם כמוהל. איזה הורה היה שולח את הבן יקיר לו למוהל כזה?
מנסחי המכתב אמנם הדגישו שהרפורמה שהם מציעים לא תחול על הרבנים "הראשיים לישראל שליט"א המכהנים בקודש כיום, ואין בהצעה זו כדי לפגוע חלילה בכבוד מעלת תורתם", אבל בואו, גם בלי לימודי ליבה, כל בר בי רב דחד יומא שואל את עצמו מה גרם לדיינים הנכבדים לפרסם את ההצעה, ועושה אחת ועוד אחת.
"תפקיד הדיין הינו מקצוע הקובע ברכה לעצמו ודורש הכשרה, ידע וניסיון רב במלאכה זו, ולא רק ידע ובקיאות בחלקי 'חושן משפט' ו'אבן העזר'", כתבו הדיינים. קשה שלא להבחין בעקיצה הכפולה פה: שהרי לא רק שהרבנים הראשיים לאו ויוסף מעולם לא שימשו דיינים לפני שמונו לתפקיד נשיא בית הדין הגדול, הם אפילו לא עברו את בחינות הדיינות בחושן משפט ובאבן העזר.
"על העומד בראש מערכת בתי הדין הרבניים בישראל ועל דיין בית הדין הרבני הגדול לצמוח מתוך מערכת בתי הדין הרבניים ולצבור ידע וניסיון רב שנים במלאכת השפיטה קודם למינויו לנשיא או לדיין בית הדין הרבני הגדול", חתמו הדיינים את הצעתם.
אברך עשוי להישלף מספסלי הכולל ולהפוך לדיין ללא כל רקע במשפט אזרחי, אף שלא שמע קורסים בדיני משפחה או בדיני קניין, והוא לא מכיר את חוק יחסי ממון או את חוק שיפוט בתי הדין הרבניים
הנמען העיקרי של המכתב הזה הוא השר מתן כהנא. העיתוי נבחר בשל מאפייניה של נקודת הזמן הנוכחית. הרגע שבו כל השחקנים מתחילים לחמם מנועים, שנתיים לפני בחירת רבנים ראשיים חדשים, פלוס חלון הזדמנויות נדיר ואולי אף קצר שבו דרעי לא ניצב על שיבֵּר שירותי הדת. לכהנא קשה להוביל רפורמות כשכולם קוראים לו "טמא" ו"רפורמי", ומכתב של דיינים בכירים עשוי לתת לו גב הלכתי וציבורי למהלך.
ואם כבר מדברים על הכשרת דיינים, צריך לומר את האמת שהבעיה גדולה יותר ואיננה מסתכמת בהיעדר הכשרה לתפקיד נשיא בית הדין הגדול. גם בהכשרת הדיינים לבתי הדין האזוריים, הקשר בין מסלול הלימודים לדרישות התפקיד רופף למדי. מסלול לימודי הדיינות הוא אמנם מסלול הלימודים הקשה והמפרך ביותר שקיים בישראל. מסע מתיש של 24/7 במשך 7־10 שנים, לאחר שלוש שנים שבהן הוסמכו לרבנות. ההיקף העצום של החומר ומורכבותו הרבה משאירים אבק גם לסטודנטים לרפואה. אלא שכל הסילבוס העצום הכלול בהכשרה הדיין לא חורג מגבולות הש"ס והפוסקים.
אברך יכול לשבת בהרכב אף שאין לו שום רקע במשפט אזרחי, הוא לא שמע קורסים בדיני משפחה או בדיני קניין, והוא לא מכיר את חוק יחסי ממון או את חוק שיפוט בתי הדין הרבניים. מילא שהוא לא מכיר את החוק ואת המסגרת הנורמטיבית שבתוכה הוא פועל, לפעמים גם את החיים הממשיים שמחוץ לבועת הכולל הוא לא מכיר. השופטים המתמנים למערכת המשפט האזרחית צמחו בשטח כעורכי דין בפרקליטות או במשרדים פרטיים, שם אכלו אבק, נשמו אדי דלק והתלכלכו בגריז. בניגוד להם, אברכי המשי, תולעת יעקב, נשלפים ישירות מספסלי הכולל להכרעות הרות גורל בחייהם של אנשים, לעיתים עם אפס הבנה בענייני העולם הזה.
יצא לי כבר לראות דיין היושב בהרכב הקדשות שלא יודע מה ההבדל בין רישום הערת אזהרה לבין רישום זכות קניינית מסוג חכירה לדורות. דיין כזה אמור להציל נכסי נדל"ן יקרים של הקדשות מידי נוכלים, אבל הוא בור ועם הארץ מוחלט בדיני קניין ומקרקעין. המחזה הזה המחיש לי מדוע הבן הרביעי בהגדה אינו יודע לשאול, כי הוא אפילו לא יודע שהוא לא יודע. אז נכון, היועצים המשפטיים של מערכת בתי הדין עובדים קשה כדי לסייע להם, ודיינים רבים מצליחים ליישר קו מבחינה מקצועית לאחר כמה שנים במערכת, אבל אין סיבה שהליך ההכשרה לא יעבור ניעור והתאמה לאתגרים של בית דין רבני במדינה מודרנית.
טובת הילד
ידע הוא כוח, ודוגמה לכך ראינו רק השבוע בפסק דין מעניין שכתבו הרבנים אליעזר איגרא, יעקב זמיר וציון לוז־אילוז מבית הדין הגדול, שהפך פסק דין של העליון מלפני כשנתיים שבו החליט השופט מני מזוז לצמצם את סמכויות בתי הדין הרבניים ולא לאפשר להם לדון במזונות הילדים (בע"מ 7628/17).
מדובר בסוגיה סבוכה וניגע בה בתמציתיות. חוק שיפוט בתי הדין הרבניים ברור למדי: "הוגשה לבית דין רבני תביעת גירושין… יהא לבית דין רבני שיפוט ייחודי בכל עניין הכרוך בתביעת הגירושין, לרבות מזונות לאישה ולילדי הזוג". לשון החוק מעניקה לבית הדין סמכות ברורה לדון במזונות כאשר אחד הצדדים כרך אותם בתביעה לגט.
שופטי בית המשפט העליון לא אהבו את החוק, והם עשו לו את מה שעושים אמוראים לתנאים כאשר הם חולקים עליהם – מצמצמים אותם ל"אוקימתא", כלומר מעמידים אותה במקרה מסוים ומצומצם.
כך, "הלכת שרגאי" מסוף שנות השישים קבעה שבית הדין ידון רק ב"מזונות השבה", כלומר רק בתביעה של אחד מבני הזוג לרעהו שישיב לו כספים שהוציא על הילדים כאשר גם בן הזוג השני צריך לשאת בנטל מזונותיהם, אך לא בתביעת מזונות עצמאית של הילדים. בהתאם להלכת שרגאי, במשך שנים ארוכות דנו בתי הדין הרבניים בתיקי כריכת מזונות כשההורים הם בעלי הדין ולא הילדים, והכריעו בהם, עד לפסק הדין הנזכר לעיל שניתן בעליון בדעת רוב של מזוז וקרא נגד ניל הנדל. התיק שבו הכריעו דייני בית הדין הגדול השבוע עסק בערעור של גבר שטען שפסק הדין למזונות שקיבלה אשתו בבית הדין האזורי אינו תקף, מכיוון שבעקבות פסיקת מזוז לבתי הדין כלל אין סמכות לדון במזונות.
בפסק דין של יותר מ־70 עמודים תוקפים הדיינים ישירות את פסק הדין של מזוז. קו ההתקפה מתבסס על טיעון מהותי אחד ושני טיעונים פרוצדורליים. המהותי: פסק הדין של מזוז נכתב כתגובה לפסק דינו של השופט הנדל, שקבע שהלכת שרגאי אינה מחייבת, שכן לפי פשט לשון החוק לבתי הדין ישנה סמכות מלאה לדון במזונות. מזוז התפוצץ וכתב מסה שלמה נגד הנדל, ובסוף הציע תזת קצה חדשה שאותה אימץ מחוות דעת שנכתבה על ידי פרקליטים ממשרד המשפטים. התזה הזאת מעניקה פרשנות קיצונית להלכת שרגאי, המצמצמת עוד יותר את סמכות בתי הדין הרבניים, וקובעת שבית הדין יוכל לעסוק רק בהתחשבנויות מקומיות שבין ההורים על חובות נקודתיים שנצברו ביניהם.
הלכת שרגאי עצמה, קובעים הדיינים, לא קובעת את מה שמזוז טען שהיא קובעת. הם מביאים כמה פסקי דין של שופטים אזרחיים שפירשו את הלכת שרגאי בצורה שונה לחלוטין: ההלכה לא עוסקת בסמכויות בית הדין אלא בשאלת טובת הילד. לתפיסה הזאת, הורים יכולים לכרוך את תביעת מזונות הילדים כחלק מתביעת הגירושין, אלא שתביעות הדדיות בין ההורים לא בהכרח מחייבות את הילדים. לילדים יש זכות עצמאית לתבוע מזונות, והם יכולים לממש אותה גם אם ניתן פסק דין במסגרת סכסוך בין ההורים. פסיקת מזונות תחייב את הילד רק אם הוא היה צד לתביעה המקורית (לפי סעיף 9 לחוק שיפוט בתי הדין הרבניים, לרוב באמצעות אימו) ובית הדין התייחס לטענותיו.
בתי המשפט עברו ממבחן פרוצדורלי למבחן מהותי, הראו הדיינים, ולכן השאלה היחידה היא אם הילדים היו צד לתביעה. אם הם היו וקולם נשמע, לבית הדין ישנה סמכות לדון בתביעות שלהם, מכיוון שכל תכלית הלכת שרגאי הייתה להעניק קול ועמדה עצמאית לילדים.
יתרה מכך, הלכת שרגאי עצמה מפנה לפסקי דין שונים שהצהירו שפרקטיקת ה"כריכה" חשובה שכן היא פותחת אפשרות לסיום הסכסוך וקץ התביעות תחת קורת גג אחת. עוד טענו שקרא לא הצטרף לתזה מרחיקת הלכת של מזוז, אלא רק קבע ש"הלכת שרגאי קיימת". אנחנו בעד, הטעימו הדיינים, אבל לדעתנו הלכת שרגאי קיימת כפוף לפרשנות שהעניקו לה שופטי בית המשפט העליון ודייני בתי הדין במשך כל השנים, ולא על פי הפרשנות החדשנית והצרה שהציע לה מזוז, ושדעת הרוב לא הצטרפה אליה.
טיעון נוסף הוא פרוצדורלי, ולפיו פסק הדין של מזוז ניתן במסגרת בקשת רשות ערעור על פסיקה של בית משפט למשפחה. לפי חוק יסוד השפיטה פסק דין כזה מחייב רק את הערכאות האזרחיות ולא את בתי הדין הרבניים. טיעון שלישי: מזוז שינה מנהג בן שישים שנה, בלי להתמודד עם עשרות פסקי דין שהורו אחרת, וזהו סוג של מחטף משפטי. שינוי הלכה מהותי כל כך צריך להיעשות בדיון בהרכב מורחב. אמנם הנשיאה חיות דחתה בקשה לדיון נוסף שהוגשה בתיק המקורי בטענה שלא נקבעה פה הלכה חדשה, אבל הדיינים חושבים שהדחייה נבעה מעבודה שאינה יסודית דייה שעשה עורך הדין של הבעל בתיק המקורי, שלא הראה בבקשתו את הפער בין מה שכתב מזוז למה שכתבו שאר השופטים במשך השנים.
בחזרה לתיק שלנו: הדיינים העניקו לבעל השהיה במימוש פסק הדין כדי לאפשר לו לערער לבג"ץ. מכיוון שהדיינים השיתו את פסק דינם על ניתוח משפטי אינטליגנטי ומעמיק, שופטי בג"ץ יצטרכו להזיע כדי לסתור אותם, ולעת עתה בתי הדין הרבניים חזרו לדון בכריכת מזונות ילדים. אנחנו פה נכין את הפופקורן.
בין תלונה לדיבה
אלעזר שטרן נגרס במגרסה של עצמו. מי שעד לפני רגע היה מועמד מוביל לתפקיד יו"ר הסוכנות, נאלץ למשוך את מועמדותו בעקבות הסערה שחוללו דבריו על "גריסת תלונות אנונימיות". על הריאיון הרדיופוני הזה שטרן בוודאי מתחרט. שר המודיעין עלה לשידור בעקבות הדרישה שהופנתה לראש השב"כ החדש רונן בר, להתייצב בפני הוועדה למינוי בכירים ולהזים את ההאשמות שטפלו עליו מחברי המכתב האנונימי אשר נשלח לוועדה רגע לפני מינויו לתפקיד הבכיר.
שטרן אמנם טען כי "אני יוצר אווירה, גם אצל החיילות, שיש להן אצל מי להתלונן. אני יוצר אווירה שמעודדת להתלונן, שמגבה את המתלוננות", אך לשאלה אם גרס תלונות אנונימיות ענה: "חד משמעית גרסתי".
הדברים שאמר שטרן היו אומללים. כשאישה מגישה תלונה בגין הטרדה, יש לבדוק אותה בדיסקרטיות ובקצרה. המצב שבו במקרים מסוימים מתלוננות עוברות שיימינג ורצח אופי, משמשת תמריץ שלילי להגשת תלונות, בוודאי במערכות היררכיות כמו צה"ל שבהן יחסי המרות מציבים את הכפופים במצבים בלתי אפשריים. עד שהאווירה הזו לא תשתנה, המערכת חייבת להיות רגישה יותר.
אבל במהות שטרן צודק: חברה דמוקרטית שזכויות אדם חשובות לה לא יכולה, כשיטה, לקבל תרבות של הגשת תלונות אנונימיות. ענישה על בסיס תלונות אנונימיות עמדה בלב מערכות ההפעלה של הקג"ב, הסקוריטטה והשטאזי. היא יצרה עולם אנרכי שאין בו חוקי לשון הרע, שבו כל מר נפש יכול לפזר תרעלה כאוות נפשו, להרוס את שמו הטוב של זולתו, בלי שיעמוד בדרישות מינימליות של הוגנות וצדק ובלי שייתן על כך את הדין.
יצירות המופת של קפקא מתארות את התביעה חסרת הפנים והכתובת, המסוגלת לרסק אדם ולהרוס את חייו. המושג "ראיית מנהרה" מתייחס למצב שבו מרוב להיטות להשיג מטרה נקודתית מסוימת, אנחנו מפתחים עיוורון רוחבי למחיריה. אנחנו מתפתים לפתור בעיה אחת, קשה וכואבת ככל שתהיה, באמצעות יצירת בעיות חריפות הרבה יותר.
חוק העונשין כולל מאות סוגי עבירות הפוגעות בסדר החברתי. אנחנו חיים בתקופה שבה המודעות ממוקדת בעבירות מין, והשיח האינטנסיבי בתחום מיתרגם לדרישה ציבורית לאכיפה בלתי מתפשרת. זהו סוג של תיקון לאחר שנים ארוכות שבהן התחום הושתק והוזנח. אבל אם המערכת הלהוטה למצות את הדין תוותר על ההקפדה על זכויות אדם של הנאשמים, התוצאה תהיה היתר מערכתי לסזון. ברגע שיוּתר למשחית להשחית, שוב לא יבחין בין חשודים בעבירות מין לחשודים בעבירות אחרות. הגיהינום ישרוף את כולם ללא הבדל מין.
הפילוסוף אסף שגיב הזכיר השבוע בפייסבוק את הספר "דיונים" של ניקולו מקיאוולי, הוגה הדעות האיטלקי בן המאה ה־15. מקיאוולי מסביר מדוע "בה במידה שהתביעות בדין מועילות לרפובליקות, כן הרסניות הן הדיבות". הוא מתאר את החורבן שהמיט השיח הרעיל של הפצת שמועות ורכילויות על ממשל העיר פירנצה. "הקורא את דברי הימים של העיר הזאת יראה כמה דיבות הוציאו כל הזמן על אזרחיה שפעלו בעניינים החשובים של העיר. על אחד אמרו שהוא גנב כסף מהציבור, על אחד אמרו שלא זכה במערכה צבאית מפני ששיחדו אותו, ועל עוד אחד אמרו שעשה את המעשה הלא־הגון הזה בגלל שאפתנותו. ומכך צמח שמכל צד קמה שנאה, ומכאן הגיעו אל הפילוג, ומן הפילוג אל הכיתות ומן הכיתות אל ההרס".
מקיאוולי מבחין בין תביעות המוגשות לרשויות, אשר דורשות הבאת עדים וראיות, וחיוניות לתפקוד אזרחי תקין, ובין תלונות אנונימיות "שמוציאים בכיכר העיר ובאכסדראות". המנהיג, מסביר מקיאוולי, "חייב להסדיר שיהיה אפשר לתבוע כל אזרח ללא שום פחד או משוא פנים; וכשיעשה את הדבר הזה ויקפיד לשמור עליו, עליו להעניש בחומרה את מוציאי הדיבה; ואלה אינם יכולים להתאונן כשהם נענשים, מכיוון שיש מקומות פתוחים לשמיעת התביעות האלה נגד כל מי שהם העלילו עליו באכסדראות".
