את הטור הזה התחלתי לכתוב לפני שלושה שבועות ובזמן כתיבתו נתקעת לי הברך ברדיאטור שמתחת לשולחן המחשב. אני מתחילה אותו עכשיו, כי הוסמכתי לנבואה ואני יודעת שבעוד שלושה שבועות כשאמשיך את כתיבתו, הרדיאטור יהיה בדיוק באותו המקום, למרות שביקשתי ממנו רק 5,000 פעם שיעביר אותו למחסן. והנה, התיישבתי הרגע, בכוונה בעיניים עצומות ובהניפי את רגל גזע העץ שלי להתמקם, נחבטה הזרת באותו רדיאטור, באותו המקום, רק בתוספת שכבת אבק חדשה.
אומרים ששיעור הגירושין עולה משנה לשנה ואני תמהה איך הוא טרם הגיע למאה אחוז. במופע הקלאסי של דודו טופז, שהוקלט על קלטת וידאו בכל בית בישראל בשנות השמונים, היה הקטע "דברים קטנים אבל מעצבנים". יש דברים בין בני זוג, שלא חשוב אם אתם נשואים שנה, 14 או שבעים – הם יטריפו אתכם אחד אצל השני ולא תצליחו להתרגל אליהם לעולם.
לדוגמה, במהלך פסח האחרון יצא האיש עם הגדולים לטיול במסלול הכולל מים, בוץ, חמרה וסליים. הילדים חזרו כפול במשקל לא בשל חמישים שקיות הצ'יפס שאכלו, פוררו והקיאו ברחבי האוטו, אלא כי משקל הנעליים שלהם – שספח את מחצית שביל ישראל – שילש את עצמו. כצפוי מאמא רכה ומכילה אשר לא ראתה את גוזליה 48 שעות, ברגע ששבו מהטיול, חשתי לעברם בזרועות פתוחות ונבחתי – לא!!! לגעת!!! בכלום!!!!!. הם הופשטו בחוץ, נוערו בחוץ והורשו להיכנס הביתה באומגה מהעץ שליד הבית דרך החלון והיישר לתוך המקלחת. וכעת ילדים, לשאלה: מי אחראי על ניקיון הנעליים? א. מי שנסע איתם לטיול. ב. מי שאמר להם לבוא עם נעלי הספורט החדשות של בית הספר. ג. זה שיש לו זקן. ד. לא אמא. ה. כל התשובות נכונות. בטח לא תופתעו לגלות כי לשיעור ההתעמלות שבועיים אחר כך, עדיין לא היו לילדים נעלי ספורט לנעול וכי כעת אין להבדיל בין זוגות הנעליים המושלכות בחוץ לבין יתר סלעי החצר.
יש דברים שגם אם הם לנגד העיניים, הבעלים פשוט לא רואים. לא רואים. חבילת המצות. קופסה ענקית בגודל המזווה, שנרכשה בערב חג שביעי של פסח, כי היינו על הקשקש. אם הייתה נאכלת ואפילו בקצב גאולתן של ישראל, קמעה־קמעה – ניחא. אבל היא פשוט עומדת שם. אז העברתי אותה לשיש. והיא המשיכה לעמוד שם. העברתי אותה לכניסה לבית – המשיכה. העברתי אותה לבגאז' של האוטו ושם גיליתי את קופסת המצות מהשנה שעברה.
ונחזור לרדיאטור. תשאלו ודאי, אז למה את לא מעבירה אותו למחסן? אל"ף בי"ת של גימ"ל דל"ת בפמיניזם – רוצה? תעשי. אלא, שכידוע לכל אישה, על שלושה דברים עומד שלום־בית: שלא יחסר חלב, שלא יחסרו ביצים ושלא תיכנסי לו למחסן. כי מחסנו מבצרו. ורק הוא יודע איפה כל דבר מונח ויתרה מכך – לא סתם מכניסים משהו למחסן. קודם יש לאבטח אותו בליפוף ניילון נצמד, שגומר שלושה גלילים, אזיקונים ולקינוח איזולירבנד. זה יבטיח שלא ייכנס אבק וגם שלא תצליחי לפתוח את זה בעצמך בחורף הבא. אלא תיאלצי להזכיר לו 5,000 פעם שהתינוקת קפואה וצריך את הרדיאטור, הוא יעשה זאת עם בוא האביב, ואז תגידי לו שהוצאת את התינוקת לדשא בינתיים והיא הפשירה אז ניתן להחזיר למחסן – וחוזר חלילה.
אני לא אומרת שנשים זה יותר טוב. גם אני וגם חברותיי כולנו דפוקות במידה שווה בכך שאנחנו בטוחות שניתן לתקשר עם בני הזוג בכוח הטלפתיה. שוב ושוב אנחנו המומות, בוכות וכועסות שדברים לא נעשו כפי שרצינו, בשל הסיבה הפשוטה – שלא אמרנו לאף אחד שרצינו בהם. בשישי האחרון למשל, התמוטטתי לשנ"צ יאוש אחרי ליל שיניים ונזלות. התעוררתי לריח שריפה וצרחתי: "הסלמון, הסלמון!!! למה לא סגרת את הסלמון?". דהרתי למטבח, שם הוא עמד מבוהל. "לא הרחת???" "הרחתי סלמון". "ולא הרחת שהוא נשרף?" "פחדתי לגעת" – מאהבה ליראה קלאסי. או למשל כשהכנת מדיח שלם להפעלה, שממתין רק לכוס הקפה של האיש כי את לא רוצה להלחיץ ועדיף שישתה בנחת – איזה עצבים חטפת בבוקר כשפתחת את המדיח להוציא את הקופסאות של הילדים ועם פתיחתו עפו עלייך חתיכות קוטג' מארוחת הערב של אתמול. "למה לא הפעלתָ את המדיח?" "למה לא אמרת? מה הבעיה להגיד?"
כי נמאס כבר להגיד. כי כל החיים את מפחדת להיות הנודניקית המנג'סת. מנסה להיות קצת יותר אטרקטיבית מהמגבון מסיר האיפור של נטע ברזילי. כי את עובדת קשה בלא רק לדבר איתו על השוטף, אלא לנסות לרומם את השיחה לנושאים קצת יותר מעניינים, כגון – אז מה נעשה באוגוסט. התשובה, אגב: מה שעשינו בשנה שעברה.
ברוך הפוקח עיוורים והשׂם בפה את הדברים. כי מים רבים לא יכבו את העצבים.
