זה קרה ביום שני שעבר, בשעות הערב המוקדמות, שיזינג הייתה בעבודה, ואני הייתי בבית עם הילדים, וכשאני אומר "הייתי בבית עם הילדים" אני מתכוון שהייתי תקוע עם הראש בתוך הפלאפון החדש והיקר שלי, מתכתב עם עשרות אנשים במקביל, צופה בסטוריז מרתקים וחד פעמיים באינסטוש, וקורא פוסטים מטלטלים ומעוררי השראה בפייסבוק, ככה אני תמיד, גם כשאני "עם" הילדים שלי, וגם כשאני בלעדיהם. ככה אני, כל הזמן ממש. וזה עלוב ועצוב בדיוק כמו שזה נשמע.
בשעה שש וחצי בערך, התחלתי לנגן עם הגיטרה את השיר "מה שהיה היה, העיקר להתחיל מהתחלה". זה שיר מתוק של ברסלבים, שאני ממש אוהב, ובזמן שניגנתי נח התחיל לטפס עליי ולהציק לי, אז שלפתי את הפלאפון ותקעתי אותו בין הברכיים שלי, והתחלתי לצלם את עצמי מנגן, בזמן שנח מתעלל בי, ויצאו לי כמה סרטונים מושלמים ומצחיקים כאלה, אז חיפשתי את הסרטון הכי מצחיק והכי מושלם, והעליתי אותו מהר מהר לסטורי, רציתי שכל העוקבים שלי יראו שאני מגניב, רציתי שהם ידעו שאני מנגן יפה, ושאני שר יפה, ושיש לי ילד מצחיק וחמוד, רציתי שהם יקנאו בי, רציתי שהם יאהבו אותי, זאת האמת, וגם זה עלוב ועצוב בסך הכול.
וכמה דקות אחרי שהעליתי את הסטורי, פתחתי את האינסטגרם, כדי לראות מי צפה לי בסטורי, זה מין משהו שאני עושה לפעמים, יש איזו מישהו שאני מכיר, שאני תמיד מחכה לראות אם היא ראתה את הסטורי שלי או לא, לא משנה, ופתאום אני רואה שאף אחד לא צפה לי בסטורי! אף אחד בכלל! למרות שהוא עלה, ופתאום נלחצתי, אולי יש לי בעיה באינסטגרם, אולי הסטורי לא עלה כמו שצריך, אז ניסיתי למחוק את הסטורי, כדי להעלות אותו שוב, אבל לא הצלחתי למחוק אותו! משהו נדפק לי באינסטוש, אמאלה! אז שלחתי הודעה לשירה, תגידי, את רואה את הסטורי שהעליתי, וההודעה לא נשלחה לי! מה זה, גם הוואטסאפ שלי נדפק! אמאלה! אז נכנסתי שוב לאינסטוש כדי לראות מה חדש, ושוב ראיתי שהסטורי שלי נמצא שם, אבל אף אחד לא צופה בו, והילדים שלי שהיו באמבטיה התחילו לצעוק, אבא, אבא, ואני צעקתי עליהם בזעם, רגע! רגע! אני פה באמצע משהו. זה היה נורא.
ואחרי כמה דקות כאלה, עלובות ועצובות ומשונות, ראיתי באתרי החדשות דיווחים על תקלה בפייסבוק, ובאינסטוש, ובווטסאפ, ופתאום נרגעתי, יא אללה, איזה מזל, זה לא רק אני, איזה מזל, כולם עכשיו ככה, מחורפנים כמוני, ופתאום נשמתי לרווחה, וחשבתי לעצמי, בסדר, זה קורה לפעמים, בטח עוד כמה דקות זה יעבור, והוצאתי את הילדים מהאמבטיה, והלבשתי אותם בפיג'מות, והקראתי להם סיפור, והשכבתי אותם לישון, וכשאני אומר "השכבתי אותם לישון" אני מתכוון שהם הסתובבו בבית איזה שעתיים ושיגעו לי את המוח, וגם אז, בזמן שהתקלה נמשכה, אני המשכתי לפתוח את הפייסבוק והאינסטוש שלי! והמשכתי לבדוק כמה אנשים צפו לי בסטורי! זה דפוק, אני יודע, אבל זאת האמת, והמספרים באינסטוש לא עלו, כל הלילה, אף אחד לא צפה בסטורי היתום שלי, לא נורא, אני צפיתי בו מספיק פעמים בשביל כולם.
שירה חזרה מהבריכה בשעה תשע בערך, הבית היה שקט ונקי, הילדים נשמו בכבדות בחדרים, והפלאפונים של שנינו היו שקטים ועצובים. שירה אמרה, איזה הזוי זה, להיות בלי ווטסאפ, ואני אמרתי לה, אני מת מפחד, בלי הפייסבוק שלי אני לא שווה כלום, ככה אמרתי לה, ושירה אמרה, איזה שטויות, וגם היא אמרה, בוא נאכל משהו.
* * *
זה קרה ביום שני שעבר, בשעת לילה מוקדמת. שירה ואני ישבנו על השולחן במטבח, ואכלנו מרק טעים וסמיך שקיבלתי מאמא שלי, ודיברנו זה עם זו. כמו שדיברנו אז, לא דיברנו שנים. זה לא משנה על מה דיברנו, כלומר, זה משנה מאוד על מה דיברנו! אבל אני לא רוצה לכתוב את זה בעיתון זה לא מתאים, מה שכן משנה, זה שדיברנו, ככה, שנינו, בפשטות, כמו פעם, כמו שני בני אדם שנמצאים בחיים האלה במלוא קיומם, פשוט דיברנו! אבל היום לדבר זה לא דבר כל כך פשוט. והפלאפונים החכמים שלנו, ישבו לצידנו, שקטים ודוממים ורגועים ומטומטמים.
* * *
בשעה אחת בלילה הפייסבוק שלי חזר לעניינים. כמה אנשים הגיבו לי, וכמה אנשים שלחו לי הודעות, וכמה אנשים פינקו אותי בלייקים טריים. אחר כך האינסטגרם חזר. אז מחקתי את הסטורי מהר מהר, והעליתי אותו שוב, כאילו ששום דבר לא קרה, וגם העליתי פוסט, בשעה שלוש בלילה! כתבתי בפוסט שהתקלה הזו העניקה לי את אחד הלילות הכי רגועים ופשוטים ומתוקים ויפים שהיו לי בזמן האחרון. ככה כתבתי. וכשהפוסט עלה, וברוך השם הוא עלה! התחלתי שוב לספור לייקים! זה מה שאני עושה בחיים. בפייסבוק הפוסט שלי קיבל ארבע מאות לייקים, ובאינסטגרם הוא קיבל מאתיים. איך שמחתי שהגעתי למאתיים לייקים באינסטוש. כל כך שמחתי! זה עלוב ועצוב בדיוק כמו שזה נשמע.
