פייסבוק – בלי שום לייק
השבוע הזה לא היה טוב במיוחד בשביל חברת פייסבוק העולמית: ביום ראשון התראיינה בתכנית התחקירים האמריקנית '60 דקות' פרנסס האוגן, עובדת לשעבר בחברה, שהדליפה לתקשורת תכתובות פנימיות המוכיחות שבחברה החלו בשנים האחרונות לתכנת את האלגוריתם הבוחר עבור הגולשים מה יוקפץ להם בפיד, כך שהוא יבליט את התכנים היותר מרגיזים ושנויים במחלוקת, שהם כמובן גם היותר מחוללי טראפיק ומביאי פרסומת וכסף לחברה. היא חשפה גם כיצד דו"חות פנימיים של היישומון אינסטגרם, שגם הוא חלק מאימפרית פייסבוק, דיווחו על הסכנה שמחוללת הרשת לדימויי הגוף של נערות צעירות, בלי שהרשת תחשוב שהדבר תובע ממנה משהו.
יום אחר כך קרסו לשעות ארוכות, ובאופן גלובלי, כל שרתי החברה על ענפיה השונים – פייסבוק, מסנג'ר, ווטסאפ ואינסטגרם. ככל הנראה בינתיים, אין קשר ישיר בין שני האירועים. אבל לגבינו, כצרכנים, אמור להיות קשר כזה. קריסת הרשתות וההשפעה שלה על כל גולש בעולם מעידה על התלות שכולנו פיתחנו בענקי תקשורת כדוגמת פייסבוק, שגם טורחים להעמיק את התלות עם רכישות ומיזוגים של חברות מצליחות אחרות. העדות של האוגן מעידה על עוצמת השימוש השלילי של פייסבוק בתלות הזו, ואולי גם קצת מבהירה איך ולמה התמכרנו לה.
זה מכבר ברור כמעט לכל אחד מאיתנו שהעוצמה השלילית של הרשתות החברתיות מתחרה בהצלחה מרובה בעוצמה החיובית שלהן. במקור, הרשתות היוו בשורה גדולה של דילוג על פני מרחקים גאוגרפיים, משטריים ותרבותיים, לטובת חיבור אנושי בין כל מי שיחפוץ בכך. ואכן, מותר להניח שלא מעט עוולות נמנעו או צומצמו בזכות הכוח של הרשת לדווח על כל מעשה, מכל מקום בעולם, בזמן אמת. אבל הדיקטטורים למיניהם מצאו דרכים לעקוף את כוחה החיובי של הרשת. ואילו הרשת עצמה הלכה והתמכרה במשך השנים לצד האפל של הכוח, זה שמביא לה רייטינג בזכות השיח המקטב.
בהקשר זה, מן הראוי לחדול מן ההנחה התבוסתנית שאין כח שיכול להגביל את השימוש באינטרנט בכלל, ואת הרשתות החברתיות בפרט. אדרבה, ההנחה המוסרית צריכה להיות שכל פעולה שלילית צריכה ויכולה להיענות באמצעי הגנה נגדי, מורכב ככל שיהיה. וכח שמגיע עם הטכנולוגיה החדשנית גם יכול להיחסם באמצעות טכנולוגיה חדשנית אחרת, ואולי גם בשיטות ישנות של אכיפה: קנסות עצומים, ובשעת הצורך גם מאסר.
השבוע, גם בעל טור מיינסטרימי כמו נדב איל (ידיעות אחרונות), כבר קרא לפרק את פייסבוק לחברות השונות המרכביבות אותה, כדי שתקלה באחת מהן לא תהפוך לתקלה בכולן, וכדי שהכח העצום המצוי ממילא בידיה לא יגדל עוד יותר. הוא גם קרא לניטור קבוע של הרשתות, על מנת למנוע את ניצולן להפצת קיטוב ושקרים בוטים, כמו בסיפור החיסונים. זו יוזמה הרבה יותר מרחיקת לכת מהיוזמות שהוגדרו בעבר כבלתי אפשריות. אגב כך, כדאי לזכור שגם בתקשורת המסורתית, זו שבה פועל איל, יש הטיה ברורה לצד הקיטוב, לכותרות משסות, להבלטת אנשי הציבור הזורעים סלוגנים של שנאה והסתה. זה הרי מה שמביא רייטינג.
ראוי אפוא שגם התקשורת המסורתית, הנהנית לייבב על המתרחש ברשתות ועל עוצמת השנאה בשיח הציבורי בכלל, תיטול קורה מבין עיניה. מה שמעלה רעיון ישן שהגה דווקא אהרן ברק, אייקון תקשורתי נערץ בישראל: להחיל על התקשורת את כללי המשפט הציבורי, כאילו היתה גוף ציבורי (ובפועל היא אכן ממלאת תפקיד ציבורי חשוב), למרות שרוב כלי התקשורת נמצאים בבעלות פרטית.
עוד לפני המשפט הציבורי, אפשר לתבוע מהתקשורת אחריות ציבורית באמצעים אחרים: מינוי דירקטורים מטעם הציבור בכל כלי תקשורת; דירקטורים שתהיה להם גם הסמכות להנחות את כלי התקשורת ביחס לכללי אתיקה מקצועית, וכן לתת לגוף ציבורי כמו מועצת העיתונות מעמד חוקי רשמי לקבל החלטות מחייבות ביחס לכלי התקשורת השונים. אלה בהחלט צעדים דרמטיים, יש שיאמרו מרחיקי לכת, אבל גם השינויים בעולם התקשורת הם דרמטיים ומרחיקי לכת. כחומרת המחלה כך חומרת התרופה.
זוג משמיים
אשת הטלוויזיה צופית גרנט העניקה השבוע לקוראי "ידיעות אחרונות" הצצה נדירה לסיפור הזוגיות שלה עם המוזיקאי והשחקן שולי רנד. במקרה שלהם, לא מדובר רק בסיפור רכילות, אלא בסיפור מרגש במיוחד על זוגיות שבכל קנה מידה היתה אמורה להיחשב בלתי אפשרית. הרי אם היה תסריטאי כלשהו ממציא סיפור אהבה בין גבר ואישה, שהם בני דמותם של השניים, המבקרים היו אומרים שהדמיון הלך הפעם לכיוונים פרועים מדי.
זה מותר המציאות מן הדמיון, שהיא יכולה להמציא גם תסריטים שעולים על כל דמיון. הרי מה לעזאזל יכול לקשר בין אשת טלוויזיה שעברה פרובוקטיבי למדי – מי שזוכר, הוא כלל גם שתיית שתן (סליחה מן הקוראים הרגישים) בשידור – לבין יוצר שכל יצירתו עומדת בסימן כיבוש היצר, התייסרות פנימית של אדם שחווה בחייו חבלי אמונה וכפירה יוצאי דופן, וגם איזו עדינות שניכרת בהגשה גם של טקסטים סוערים מאוד בתוכנם. בקיצור: המוחצנת האולטימטיבית והאיש שכולו מבט פנימה.
אני לא מכיר באופן אישי אף אחד מהם, אבל הייתי מעז לומר שמעבר לקלישאה (הנכונה) שהפכים נוטים להימשך זה לזה, בגלל האפקט המשלים, יש כאן גם התאמה ביסוד האותנטי הקיים בשניהם. כל אחד מהשניים הוא אדם שלמד לא לעשות חשבון ולחיות את חייו בדיוק כפי שהוא מאמין שראוי לחיות אותם. גרנט עשתה זאת בתכניות הפרובוקטיביות שלה בעבר, במסעות הדרמטיים לחיפוש נעדרים אבודים, וגם במאבק הציבורי שלה למען פגועי הנפש. רנד הוכיח זאת לכל אורך הדרך: הוא עזב את הבית הדתי ועבר לעולם הכי חילוני שיש, חייו של שחקן כוכב (הצעירים שמכירים רק את רנד של השנים האחרונות לא יודעים עד כמה הוא היה שחקן מדהים וכובש לבבות), כשחשב שזה מה שמתאים לו, ובאותה מידה לא היסס לעבור לעולם הדתי ביותר, עם כל 'התחפושת' המתאימה, כשחשב שזה מה שנפשו רוצה. שום חשבון לגורמים חיצוניים.
כל אחד משניהם, ובוודאי החיבור ביניהם, יכול לספק טונות של השראה לאנשים שמתקשים לממש את חלומותיהם לא רק בגלל קשיים אובייקטיביים, אלא בעיקר בגלל חשש מתגובת הסביבה. אבל מעל הכל, יש כאן עדות מרגשת לנצחון האהבה, נצחון המפגש החד-פעמי בין איש מסוים ואשה מסוימת, על פני כל הסטראוטיפים והציפיות החברתיות.
