הוויכוח בעניין הביקורת שמתח ראש הממשלה נפתלי בנט על בכירי מערכת הבריאות רק מוכיח שגם בנושא הזה, כמו ברבים אחרים, קשה למצוא עמדה עקבית ועניינית. כולם נוטים לדבר מהפוזיציה. תומכי הממשלה הקודמת, שרק לפני שנה־שנתיים תקפו בחריפות את הפקידות המשפטית על התערבותה בתחומים המסורים לשיטתם לדרג הנבחר, הם בדיוק אלה התוקפים עכשיו את ראש הממשלה על השתלחותו בפקידי מערכת הבריאות. דווקא בנט מגלה עקביות, אולי: הוא תקף את הדרג הפקידותי אז וגם היום.
האמת היא שרגישותם של הביביסטים מוצדקת. ראש ממשלה לא צריך לתקוף את הדרג המקצועי שמתחתיו, לא בחו"ל וגם לא בישראל, וכך ראוי שינהגו גם שאר השרים. לפוליטיקאים אין יכולת להתמצא לעומק בכל הנושאים שמסורים לאחריותם, קל וחומר כשהם מחליפים תפקידים בקצב מהיר יותר מזה שסטודנטים מחליפים דירות. רק הדרג המקצועי מאפשר להם לתפקד. נכון שזכות ההכרעה שמורה לדרג הנבחר, אבל הדרג הנבחר לא יוכל לקבל החלטות מושכלות בלי התשתית שמכין הדרג המקצועי, וברור שהוא לא יכול לממש את מדיניותו בלי הורדתה לשטח באמצעות הדרג המקצועי.
יתר על כן: לדרג המקצועי יש חולשה מובנית כי הוא תמיד קשור למשרד ספציפי, ולכן עלול להחמיץ את התמונה הכוללת – אבל לדרג הפוליטי יש חולשה מובנית מסוכנת עוד יותר, מפני שהוא תלוי כל הזמן באהדת הציבור ובתמיכת הקואליציה, ועלול לפיכך לנקוט במודע צעדים בעייתיים, מתוך העדפת השיקול הפוליטי.
בדוגמת הקורונה, הדרג המקצועי של מערכת הבריאות אכן יכול לשגות מתוך העדפת הבריאות על פני הכלכלה; הדרג הפוליטי יכול לשגות בהבלגה מול הפרת הוראות מקיפה במגזרים מסוימים, ובאי אכיפת תקנות בידוד מחמירות על אוכלוסיית הלא מחוסנים, שאחראית לרוב התחלואה הקשה בגל המגפה הנוכחי. הטעות של הדרג הפוליטי מכוונת ומודעת, וברור שהיא חמורה יותר.
עם כל זה, ברור שהביקורת על הדרג המקצועי אינה רק תולדת הקורונה, אלא היא תגובה לתקופה ארוכה שבה חשבים ויועצים משפטיים (ולאו דווקא כלל הפקידות הבכירה) הרשו לעצמם לטרפד מדיניות לגיטימית של שרים וממשלות. הפעילות הזו עצמה הייתה תגובה לשחיתות פוליטית, כאשר פוליטיקאים העדיפו אינטרסים של מקורבים וקבוצות לחץ על פני האינטרס הציבורי הרחב. וכמו שכולנו יודעים, במצבים לא מעטים פוליטיקאים שלא רצו לקבל החלטות קשות, שיסבכו אותם עם יותר מדי בוחרים או קבוצות לחץ, העדיפו שהמערכות המקצועיות יחליטו במקומם כדי לתלות בהן את האשמה.
אבל יותר מדי זמן אנחנו חיים במדיניות הטלאים הזו, שבה מצב לא תקין אחד מבקש לתקן מצב לא תקין אחר, ובתגובה יתרחש עיוות שלישי, וחוזר חלילה. צריך לחזור אל התשתית והיסודות של יחסי הדרג הפוליטי והדרג המקצועי. צריך טיפול שורש. החוק והנורמה הדמוקרטית מקנים בצדק את זכות ההכרעה לדרג הפוליטי, ולכן משם גם צריך להתחיל התיקון.
העבירה העמומה המכונה "הפרת אמונים" חייבת לקבל הגדרות ברורות בחוק, וממילא יהיו לה גם שיניים פליליות; כך, למשל, ראוי שכל פעולה ממשלתית שמזוהה בבירור כהעדפת אינטרס אישי או מגזרי תיחשב להפרת אמונים, אלא אם כן קיבלה לגיטימציה חוקית מפורשת (למשל, פטור הערבים והחרדים משירות צבאי), רצוי ברוב מיוחס. מנגד, צריך להגדיר גם את גבולות הסמכות של החשבים והיועצים המשפטיים. תפקידם צריך להתמקד בעזרה לדרג הפוליטי לממש את מדיניותו בגבולות התקציב והחוק (המשופר והמחודד, כאמור). אם החוק עצמו נתון לפרשנויות לגיטימיות שונות, על הפקידים לסייע לשר לממש את הפרשנות הקרובה להשקפת עולמו, או להתפטר ולחולל דיון ציבורי.
אחרי שהפרת האמונים תוגדר משפטית, ראוי גם שההרתעה נגד השחיתות תעבור מלכתחילה לדיעבד: לא עומס רגולציה מראש, שנועדה למנוע שחיתות ובפועל רק מייצרת תמריץ לשחיתות (עבירה על החוקים והתקנות כדי לעקוף את הבירוקרטיה), אלא עונשים כבדים במיוחד בדיעבד על מי שיורשעו בפועל בשחיתות.
