ברשימות הקודמות דנו בזרמים הפוסט־מודרניים ותיארנו את הרקע להתפתחותם בפילוסופיה המודרנית שהטילה ספק ביכולת לאשש תיאוריות פילוסופיות ומדעיות ואף ביכולת להפריכן, זאת בנוסף להתפכחות מהתיאוריות הגדולות שהתיימרו לפתור את כל והבעיות. על רקע זה הגיע הפוסט־מודרניזם שהטיל ספק בעצם קיומו של מושג האמת וזעזע את עולם מדעי הרוח, כמו למשל חקר ההיסטוריה. מאחר שחשיבותה של האמת ירדה, ניתן מקום לפריחתן של תיאוריות מגמתיות, ולשכתוב היסטוריה לצרכים פוליטיים.
יחד עם שחיקת ערך האמת חלה שחיקה גם במושג הבסיסי של ה"מציאות". ניתן לראות זאת בהתפתחות שחלה ביחס אל הטקסטים השונים ובאופן קריאתם. הטקסטים הכתובים הופכים להיות עצמאים ומנותקים ממי שכתבם. זהו התוכן העיקרי של מה שמכונה "דה־קונסטרוקציוניזם" – אחד ממוקדי התרבות הפוסט־מודרנית. יש הרואים בכך קרבה מסוימת ליהדות ולאופן שבו נלמדים הטקסטים בדרך ה"דרש", שבה כל דרשה היא גם סוג של דקונסטרוקציה.
אינני מקבל גישה זו. בניגוד לאופן הקריאה היהודי המסורתי, הנובע ממחויבות, כבוד ונאמנות לעקרונות היהדות וההלכה, התרבות הפוסט־מודרנית הרחיקה לכת ואף כבר טוענת שכל פירוש יכול להיות לגיטימי, וכי אין משמעות לחיפוש אחר האמת או כוונת הכותב. הדבר מאפשר לפתח דרשות שרירותיות כפי שיעלה על דעת מפרש זה או אחר, שמשתמש בטקסט לפי האג'נדה האישית, הפוליטית או החברתית שלו. פירושים שלעיתים יש בהם יופי, אך גם כאלו שיש בהם דופי.
באין חזון
ערך נוסף שהולך ונמחק הוא ה"אני". הפילוסופיה הקלאסית גרסה שלכל בני האדם יש ייעוד אוניברסלי שאליו הם צריכים לשאוף. הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית מרדה בכך וטענה שישנה מהות אנושית שכל אדם בונה לעצמו באופן אינדיווידואלי. בהגות היהודית של העת החדשה, למשל בחסידות, התפתחה גישה שגם היא אינדיווידואלית אך קצת שונה: כל אדם נולד עם ייעוד משלו ועליו לגלות אותו ולהגיע אליו. גישה זו דומה לטענות שהשמיעו זרמים פסיכולוגיים מסוימים.
מנגד התפתחה פסיכולוגיה אחרת, שטענה כי אין טעם לרדת אל מעמקי הנפש ולגלות את הטמון שם, אלא יש להסתפק בלימוד ההתנהגות החיצונית של האדם. היו אף מי שכפרו בקיומו של אותו עולם פנימי, וטענו כי הוודאות שאנו חשים אינה אלא אשליה שנוצרת על ידי השפה החברתית שבה אנו משתמשים ואותה אנו מפנימים. כך אבד גם מושג האני, שעליו נלחמה ההגות המודרנית האקזיסטנציאליסטית.
ערך נוסף שאבד בעולם הפוסט־מודרני הוא השאיפה לאוטופיה. האוטופיות הגדולות שליוו את האנושות במאה ה־19 וה־20 קרסו. מצד אחד התנועות הלאומיות, מצד שני המרקסיזם והסוציאליזם. האוטופיות התיימרו לבנות עולם טוב יותר, אך הביאו להרס וחורבן. הקומוניזם קיים את הבטחתו "עולם ישן נחריבה", אך הביא במקומו עולם איום הרבה יותר.
שברון הלב בעקבות חורבן האוטופיות תורגם לאובדן התקווה האוטופית לעולם טוב יותר. בעולמנו היהודי מתבטא הדבר בדחייה של רעיון המשיחיות והפיכתה למילה מגונה ממש. הוויתור על השאיפה לעולם עתידי "טוב" הוא בעיניי טרגדיה גדולה. יש בו אף מלכודת וסכנה, מאחר שחברה פוסט־מודרנית המקדשת את האגואיזם איננה לבד בעולם. על ידה מתקיימות תרבויות שונות לחלוטין שעדיין חולמות על אוטופיות לאומיות או דתיות, כולל השתלטות על האחרים ואף על העולם כולו ו"שיתוף" כולם באוטופיה שלהם. החברה הפוסט־מודרנית תתקשה מאוד להילחם ולנצח במלחמות כנגד תרבויות אלו, הן במלחמת התרבות והן במלחמה על הביטחון והחיים.
מפורר את הברית ההיסטורית
תולדותיה של ההגות היהודית רצופות מאבקים פילוסופיים נגד שיטות שונות, אך גם בריתות היסטוריות שהיה בהן הרבה מהחיוב. הראי"ה קוק מצד אחד והרי"ד סולובייצ'יק מצד שני ניסחו במשנותיהם ברית בין היהדות לעולם המודרני. הם ראו בדור שלהם דברים שליליים אך גם זכויות, קליפות וגם ניצוצות. האם בתפיסות הפוסט־מודרניות הכול שלילי? ללא ספק יש בהן ניצוצות חיוביים רבים. הפוסט־מודרניזם מצביע על עוולות ופשעים שנעשו ב"מודרניזם". גם היהדות נלחמה נגד תופעות רבות שבמודרניות, וכך נפגשות לעיתים דרכיה של היהדות ושל הפוסט־מודרניות. עם זאת, לדעתי אין כאן ברית. כפי שראינו, הפוסט־מודרניות הובילה למקומות שהיהדות לא צריכה ולא יכולה לקבל, כמו בעניין ביטול ערך האמת. אלו הם שני קווים שנפגשים, אך מהר מאוד הולכים ומתרחקים.
אומר בצער שהפוסט־מודרניזם אף מפורר את הברית ההיסטורית בין היהדות לציונות החילונית, ברית שהרב קוק היה ממוביליה ושהביאה להיווצרותה של החברה הדתית־לאומית של ימינו – חברה דתית הפתוחה לעולם המודרני ולחברה החילונית. אולם לאחרונה, הפוסט־מודרניזם בא לידי ביטוי בפוסט־ציונות ההולכת ופושה בחברה הישראלית. דבר זה עלול לקלקל את שיתוף הפעולה שנטווה במשך שנים רבות, וגם מוביל חלקים מהציונות הדתית לכיוון של ניאו־חרדיות והסתגרות. תחושת בדידות תוקפת רבים מבני הציונות הדתית, המרגישים ששותפיהם מבין החילונים איבדו את הדרך המשותפת.
וכמה מילים לסיום. כפי שהבאתי בפניכם בעבר, ר' נחמן מברסלב לימדנו שהאדם מתמודד במשך חייו עם שלוש מסכות שהרע לובש: הפיתוי, הספק והייאוש. בשלבי חייו הראשונים מתמודד האדם בעיקר כנגד הפיתוי. המערכה השנייה היא כנגד הספק, והשלישית כנגד האויב הקשה של הייאוש. כשרבי נחמן מצווה עלינו לא להתייאש, הוא מזהיר מפני הסכנה הגדולה הזו.
בפוסט־מודרניזם התמזגו שלוש הדמויות הללו – הוא מקדש את הכאן והעכשיו ואת השחרור מכבלי האיסור, וגם נופל למלכודת הספק והייאוש. זוהי עייפות הנובעת מכישלונה של הפילוסופיה, כישלון שעבור רבים הוא מכריע וסופי. הפוסט־מודרניזם התעייף מלחפש את האמת הפילוסופית ואת האוטופיה האנושית. לדעתי התשובה היחידה לכך היא האמונה הדתית, שהיא הוודאות הסובייקטיבית בעולם של אי־ודאות אובייקטיבית, ובבסיסה עומדת גם האמונה בקיומה של אמת ובקיומה של התקווה.
