"אתם חדשים במושב?", הוא שואל אותי בטבעיות ששמורה לשיחות סופר שכונתי.
"עברתי לפני שנה", עניתי, דוחסת את הירקות לשקית שנקרעה.
"יפה", הוא נראה מרוצה, "וואלה, לא ראיתי אתכם בכלל פה, ברוכים הבאים"
"תודה", אני מחייכת, מתלבטת אם לתקן אותו.
"בעלך בטח משתגע מהשקט", הוא צוחק בקול רם, "אבל לילדים זה גן עדן".
"א-נ-י", הדגשתי באיטיות את התשובה שוקלת אם להסביר, "רק אא-ננ-ייי פה".
איכשהו בישראל, אין גוף יחיד. מהיום שחצית איזו נקודה בזמן, מהרגע שהחוגה בשעון עברה את החצי, היחיד מתמזג לרבים. זאת אומרת, אני יכולה להיות למשל חד הורית פלוס, גרושה עם, אולי גם אלמנה לוקח, בעצם לוקחת. אבל גוף יחיד ככה מעצמו, לבדו- לא. יש משפחה, יש קהילה, שכונה, חוג, עדה, מגזר, כל השתייכות קולקטיבית מצויה. רק היחיד, איך לומר, הוא בלתי מוכר.
לטייטל הזה שלי, גרושה פעמיים בלי ילדים, אחרי גיל 40, צריך מסתבר הסברים. בסביבות תל אביב רבתי מעוז האתאיזם והחול, אני לוחמת חופש אדוקה. מי שפרצה בתעוזה את כבלי הנישואין ושממון השגרה. סימון דה בובואר הבלתי ממסדית בגרסה הישראלית. אם נחתוך משם אל מרחבי הדת והמסורת בהם גדלתי, טוב, שם אני כבר מי שלא שפר עליה גורלה. אישה אבודה. מי שמבלה את ימיה ושנותיה בכמיהה אל מה שיכול היה להיות ולא קרה, אל החסך בקן, בבית חם, במשפחה. ערירית בפוטנציה, אחת שמעוררת דאגה.
אבל אם נדבר גלויות, כמו שאומר שולי רנד, אני לא זה ולא זה. לא אבודה ולא אנטי ממסדית, לא בועטת ולא מרצה, לא אל הורית ולא אי זוגית (דווקא להיפך). לא ניסיתי לחיות במיינסטרים ולא טרחתי לסטות מהתקן. יכול להיות שגם אני מחפשת את הסיבות, תוהה עם עצמי מה החלק שלי בהתפתחויות. זה מרגיש קצת כמו תבשיל, נוספו לקדירה כמה מערכות יחסים שכשלו, תובנות מאוחרות, ומנה גדושה של הפתעות לא צפויות. וזה פשוט קרה. אין לי מסקנות או אג'נדות לצאת לרחובות. אני לא מקדשת את הלבד וכנראה גם לא מאמינה בחובת היחד בכל מחיר, אני חושבת שהטייטל לא תמיד גר בכפיפה עם המהות, ואם בכל זאת למדתי משהו אחד, זה שאין משהו אחד. אין חוקים, אין תבניות, אין באמת הגדרות. יש רק את הדבר הזה, הדבר שבלב, זה שיודע להרגיש ברגע אחד שלם ונכון, וגם הוא יכול להשתנות.
קראתי שהסופר הצרפתי גי דה מופאסאן היה אחד המתנגדים הגדולים לבניית מגדל אייפל והפגין בכל מקום נגד ההקמה שלו, אבל ברגע שהמגדל נבנה, הוא היה מגיע כל בוקר למסעדה על המגדל ושותה את הקפה שלו. כששאלו אותו למה הוא בא, ענה, "זה המקום היחיד בפריז שלא רואים ממנו את המגדל". אז יש לי אייפל, לדעתי התנגדתי לו אבל זה כבר לא משנה, הוא נבנה. למרות שחשבתי שהוא רחוק מלהיות אסתטי, למרות שהוא מסתיר לי את הנוף. ואני קמה כל בוקר, עולה עליו למעלה עד לקצה, מסתכלת על הנוף, ועפה על התצפית. כי זה לא משנה מה קרה, משנה רק מאיפה אני בוחרת להסתכל.
