אף שהוא עוסק בדיני חוזים מפוהקים, לפסק הדין הזה של בית המשפט המחוזי בתל־אביב יש פוטנציאל להיכלל בהרצאות על הממשק המתעתע בין ערכי השופט להכרעה השיפוטית. חברי ההרכב יהודית שבח, יונה אטדגי ושלומית יעקובוביץ התווכחו כיצד לפרש חוזה שנוסח באופן שאינו חד־משמעי, והדיון ביניהם לא היה מעניין את הציבור הרחב אלמלא הטמין בחובו את השד הדתי ששופטת אחת, דתייה במקרה, כלל לא התאמצה להסתיר.
בפסק הדין, שניתן ב־17 באוגוסט, הסכימו השופטים שלשון ההסכם בין הצדדים – שאורכו 18 עמודים – גררה את הצדדים להליכים משפטיים ממושכים. הסכסוך נתגלע בין שתי חברות דלק, אורי עמירה בע“מ ויונה אברך בע“מ. בעלי החברה הראשונה, אורי עמירה, הוא איש עסקים שומר מצוות ששניים מבניו – כפי שציינה השופטת יעקובוביץ – “מצויים בשלהי לימודי ההסמכה לרבנות“. חברת עמירה השכירה לחברת אברך קרקע לתקופה של 12 שנה לצורך הקמתה ותפעולה של תחנת דלק. תנאי אחד היה “ייהרג ובל יעבור“ מבחינת עמירה: שהתחנה לא תפעל בשבת.
אורי עמירה היה מוכן להפסיד לא מעט כסף לכבוד השבת. בתמורה להסכמה של אברך לא להפעיל את התחנה בשבת, נקבע בהסכם שדמי השכירות החודשיים יעמדו על סך של 46 אלף שקלים במקום 52 אלף השקלים שהוסכמו בתחילה בין הצדדים – כלומר, הפסד של כשביעית מהמחיר המוסכם. בפסק הדין נאמר שההפסד המצטבר והמהוון של עמירה בכל תקופת השכירות בגין השבתת התחנה בשבת הוערך בכ־1.8 מיליון שקלים: ממש אורי מוקיר שבת.
הבעיה של עמירה הייתה שעורכי הדין שניסחו את החוזה נקטו במשפט לקוני בעל כפל משמעות: “אברך מתחייבת להפעיל את התחנה בכל ימות השבוע, למעט בשבתות ובחגי ישראל“. זהו. הפרקליטים לא הבהירו שם מהי “הפעלה“, מה “אסור“ לחברת אברך לעשות, מה “חובה“ עליה לעשות ומה “רשות“. אף שרוח הדברים הייתה ברורה לשני הצדדים, קריאה נטולת הקשר של המשפט עשויה להוביל לפרשנות אחרת: במשך כל השבוע אברך מתחייבת להפעיל את התחנה, ובשבתות ובחגים היא אינה מתחייבת להפעיל את התחנה; אבל בהחלט ייתכן שהיא רשאית לעשות זאת.
חברת אברך קלטה שהחוזה מנוסח באופן שמאפשר משחקים והתחכמויות, והחליטה לנסות את מזלה. היא סגרה את חנות הנוחות בשבת, אולם הותירה את תחנת הדלק פתוחה לתדלוק בשירות עצמי. עמירה נפגע מאוד. “לא מעניין אותי מה אדם עושה בבית שלו“, התפרץ בדיון, “אנחנו מדברים על תחנת דלק שאנשים נכנסים אליה, מתדלקים ומשלמים בכרטיס אשראי. מיום שהתחנה נפתחה, אנשים מתקשרים אליי ושואלים אותי: האם יכול להיות שהתחנה שלי עובדת בשבת? אני, מיום שנולדתי, לא עבדתי בשבת ולא הרווחתי בשבת“.
הנחת המוצא של השופטת יעקבוביץ הייתה ששני הצדדים תמי־לב, וחלה “תאונה משפטית“. לשני הצדדים היה ברור ש“האווירה הכללית היא שהתחנה לא תעבוד בשבת“. עמירה היה מוכן להפסיד הרבה מאוד כסף כדי שהתחנה תשבות “שביתת כלים“ מלאה, כולל בתדלוק העצמי. חברת אברך האמינה, או רצתה להאמין, שבמונח “הפעלת תחנה“ הכוונה להפעלה ממש, לא פסיבית. השאלה היא מי “אשם“ בכך שהחוזה לא כלל התייחסות לתדלוק עצמי.
השופטת יעקבוביץ פסקה לטובת עמירה, משני נימוקים. הראשון הוא היקש פנימי בחוזה. בסעיף אחר לגמרי בחוזה נכתב שאברך מתחייבת להפעיל לפחות משאבה אחת בשירות עצמי. מכאן אפשר ללמוד שגם משאבה בשירות עצמי נחשבת ל“הפעלה“, ואברך התחייבה הרי לא “להפעיל“ את התחנה בשבת.
הנימוק השני הוא כוונת ההסכם. משפחת עמירה היא משפחה דתית־תורנית שצביון השבת חשוב לה מאוד. אברך לא הכחישה שהנושא דובר ולובן בין הצדדים, והשופטת למעשה השיבה לה: אז אל תתחכמי. אם רצית להחריג את המשאבות לתדלוק עצמי, היית צריכה להתעקש לרשום זאת במפורש. אל ההכרעה של יעקובוביץ הצטרף השופט יונה אטדגי.
אבל השופטת הדתייה יהודית שבח הלכה בדרך אחרת. “אין צורך להכביר מילים על קדושת השבת וחשיבותה מדורי דורות“, היא התפייטה. “שמירת השבת נחשבת למצווה החשובה ביותר, ולא בכדי נאמר כי ‘שקולה שבת כנגד כל המצוות‘. יהודים לדורותיהם מסרו את נפשם על קידוש השם ובלבד שלא יעברו על איסור חילול שבת.
“אלא שהערעור המונח לפנינו כלל אינו עוסק בסוגיית חשיבות שמירת השבת, לא בחופש הדת וגם לא בשאלה אם אפשר לכפות את שמירת השבת על הציבור המסורתי או החילוני, כי אם בשאלה פשוטה, חוזית במהותה, שעניינה איתור כוונת הצדדים. אשר על כן הזהרתי את עצמי שלא ליתן לכבוד וההערכה שאני רוחשת לשבת – המתנה היפה ביותר, יום מנוחה שבועי שעם ישראל העניק לאומות העולם – להשפיע על ההכרעה“.
שבח, בדעת המיעוט שלה, נצמדה ללשון היבשה של החוזה ופסקה נגד עמירה. הכוונה המשוערת של הצדדים לא מעניינת, אלא רק מה שכתוב או לא כתוב בטקסט. שבח הייתה יכולה לעצור פה, אולם דבר מה נוסף הפריע לה מאוד: העובדה שהשופטת יעקובוביץ ציינה את אורח החיים הדתי־תורני של משפחת עמירה בתור עדות אפשרית לציפיות שלה מן החוזה. “אין לייחס חשיבות יתר להיותם של עמירה ובני משפחתו יהודים דתיים“, היא קבעה. “אין לגזור בהכרח מעצם בחירותיו המצפוניות של אדם ביחס לעצמו, ולמרכיבי זהותו ואמונתו הדתית, מסקנות גורפות וחד־ערכיות באשר לתכנים של יחסיו העסקיים עם הסובבים אותו“.
שבח מציפה פה תפיסת דתיוּת פרוטסטנטית הרווחת בקהילות ליברליות מסוימות: הדת מתחילה ונגמרת ברשות היחיד. לחוויה הדתית אין משמעות פוליטית או חברתית, ולכן לא נגזרות ממנה ציפיות לעיצוב המרחב הציבורי או הלאומי. הדתיות היא תפיסה אינטימית ואורח חיים פרטי המתנהל בין האדם לעצמו, תחביב לגיטימי כמו רכיבה על אופניים או הטסת טיסנים. לפיכך, מהעובדה שפלוני דתי אין לנו שום דרך להסיק אם חשוב לו או לא חשוב לו שעסקיו ישבתו בשבת.
לשבח היה חשוב להבהיר שהיא לא מזלזלת בשבת, ולכן חתמה בציטוט נוסף, הפעם של אחד העם: “יותר משישראל שמרו את השבת – שמרה השבת אותם“. אבל הציטוט שבאמת היה חסר בפסק הדין שלה הוא המקור לתפיסה הפרוטסטנטית הזו, “היה אדם בצאתך ויהודי באוהלך“ מאת המשורר היהודי המשכיל יהודה ליב גורדון. הפואמה “הקיצה עמי“, שהשורה הזו כלולה בה, הפכה כידוע למניפסט של תנועת ההשכלה במאה ה־19.
