חבר הכנסת וליד טאהא מרע"ם מונה השבוע ליו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה, במקום חברו לסיעה, ח"כ לשעבר סעיד אלח'רומי, שהלך לעולמו בסוף אוגוסט. לא במפתיע, טאהא אינו מחזיק בדעות האוהדות את מדינת ישראל. על הציונות כתב: "מאז שהתנועה הציונית השיקה את הפרויקט הגזעני האכזרי שלה לפני יותר ממאה שנה – רצח, גירוש, הרס, אפליה, גזענות והתעללות ברברית בזכויות בעלי האדמה היו ההתנהגות הבולטת ביותר של פרויקט השנאה הזה". הוא גם הביע תמיכה במשטר הסורי ובבעלותו על רמת הגולן, ובאירוע אחר הביע תמיכה ברוצחי ליל הקלשונים.
במהלך המשא ומתן הקואליציוני, טאהא התבטא בקיצוניות כלפי קהילת הלהט"ב. "כל חוק שנוגע לסוטים לא יעבור בעזרת קולות רע"ם", אמר טאהא. "למפלגה לא יהיה שום חלק בחוק כזה". פוליטיקאים נזהרים בדרך כלל מלהתבטא כך כלפי אחת האוכלוסיות המוגנות ביותר בציבוריות הישראלית־היהודית, והחלשות ביותר במגזר הערבי. הכוונה במונח "אוכלוסייה מוגנת" אינה שלקהילת הלהט"ב אין מכשולים ואתגרים, ושתמו כל הבעיות. הכוונה היא שמבחינה תקשורתית וציבורית זו קבוצה בעלת כוח רב, וכאמור – בחברה היהודית, לא בערבית.
כדי לרענן את הזכרון כדאי להיזכר בביקורת שחטף השר לשעבר הרב רפי פרץ, כאשר נשאל בריאיון בידיעות אחרונות מה היה עושה אילו היה מגלה שלאחד מילדיו נטייה מינית שונה. "ברוך השם הילדים שלי גדלו בצורה טבעית ובריאה", ענה הרב פרץ, וגרם למורים לכנס תלמידים עדיני נפש לשיחות. חצי שנה לפני כן עורר סערה כשתמך בטיפולי המרה ואמר שהוא עצמו הפנה תלמידים אליהם. ב־2015 איילת שקד הותקפה ציבורית אחרי שאמרה שמי שרוצה להתיר נישואי גאים, שלא יצביע למפלגתה דאז, הבית היהודי. אפילו אלון חדד, בן זוגו של ח"כ אמיר אוחנה, עורר היסטריה כשטען כי "המאבק של הקהילה הלהט"בית נגמר, זה כבר לא אישו" ו"יש כאלה שמתפרנסים מהמאבק הזה".
יש רושם שחדד צדק בכל מילה. אחרת קשה להסביר את השקט התקשורתי והציבורי סביב אמירתו החריגה של וליד טאהא נגד הקהילה והגדרתה כחבורה של "סוטים", או סביב תמיכתו החד־משמעית בטיפולי המרה. כן, וליד טאהא הוא לא רק הומופוב, חושש מהומואים ומאוים מהמחשבה על זוגות חד־מיניים. אפשר בהחלט לשער שהוא חושב שהם דוחים.
ובכל זאת, קהילת הלהט"ב לא מותחת ביקורת על אמירותיו. ח"כ יוראי להב־הרצנו מיש עתיד אמר ש"הוא מבין אבל לא יכול לקבל" אותן. השבוע הגדיל להב־הרצנו ובירך על בחירת טאהא לתפקיד יו"ר ועדת הפנים והסביבה, וכתב שהוא "מצפה מאוד לעבודה משותפת למען עתיד הדורות הבאים ושמירה על הכדור שלנו". קשה לדמיין את להב־הרצנו מברך כך את הרב פרץ, או מפגין חיבה דומה כלפי אוחנה, השר ההומו הראשון בישראל.
כיצד אפשר לברך את מי שכינה אותך לא מזמן "סוטה", ומבחינתו סביר להניח שעתיד העולם יהיה טוב יותר אם יהיו בו כמה שפחות חופש וביטוי לקהילת הלהט"ב? שלא לדבר על הנחת המוצא של להב־הרצנו שמי שתומך בטרוריסטים, רואה בציונות גזענות וברמת הגולן שטח כבוש, ממש מתעניין באקולוגיה. אם חיי יהודים הם לא עניין גדול, מדוע שלהט"בים, בעלי חיים או ריאות ירוקות יהיו משהו שטאהא ידאג לו?
האמת היא שככל הנראה גם ללהב־הרצנו לא אכפת. אולי קהילת הלהט"ב כלל אינה קהילה; זהות מינית אינה מכנה משותף מספק. זו "קהילה" שמורכבת מימנים ושמאלנים, ציונים ולא ציונים. אפילו השמאל הלהט"בי מאמין במאבקים אחרים יותר מבמאבק הלהט"בי. בקרב הימין הלהט"בי יש הסבורים שהשמאל בקהילה מוכן לדחוק הצידה את זכויות הלהט"ב למען איחוד מאבקים בנושאים אחרים – לאומנות פלסטינית, למשל. השתיקה הרועמת בתגובה לדברי טאהא, שחי בחברה שמרנית והומופובית ביותר, מחזקת את ההשערה הזו.
ללהב־הרצנו נודע שטאהא נבחר לתפקיד, והוא מיהר לברך אותו. לא היה אכפת לו מזכויות הלהט"ב או מהגנת הסביבה – הוא רצה להזדרז ולברך ח"כ ערבי רק כי הוא ערבי. יש בזה משהו גזעני וצבוע. מעניין אם לצביעות יש טיפולי המרה.
