אותי לימדו שתי פעולות חשובות הקשורות לסליחה. האחת, לסלוח בלב שלם גם בלי להיפגש עם אותו אדם שפגע בי ולדבר איתו על הפגיעה, ולפעמים זה אפילו מאפשר למחול קצת יותר בקלות.
הפעולה השנייה גם כן לא צריכה להיעשות בפני אותו אדם שפגע בי, והיא כלל לא לומר לו שהוא פגע, על אף שפגע. בבחינת: למי זה לא קרה? שאדם כלשהו אמר איזה מילה לא במקום, או התכוון למשהו אחד, ואילו אנחנו פירשנו את זה באופן אחר ונעלבנו. הוא או היא כלל לא יודעים שפגעו בנו, ואנחנו נשארנו עם קווץ' בלב. אז גם להם אפשר לסלוח, ובלי בכלל לומר להם שפגעו בי.
הסיטואציה הזו תופסת גם לא מעט אנשי ציבור. הם כלל לא יודעים שלפעמים מילה אחת שלהם פוגעת באחרים, או החלטה ציבורית כלשהי שהייתה נתונה להכרעתם פגעה באזרח מסוים גם אם הדבר לא התפרסם בתקשורת.
ובכל זאת, הבמה הזו ניתנת לנו על מנת לבקש סליחה ודווקא בכיוון ההפוך: מאזרחית כלפי נבחר ציבור. מתושבת ירושלים לראש העיר שלה. אני רוצה לבקש סליחה מראש עיריית ירושלים משה ליאון.
אני נמצאת בעיר הזו כבר לא מעט שנים. אמנם לא גדלתי בה, אבל את פרק חיי המשמעותי של בניית הזהות הבוגרת שלי אני מעבירה בה. פגשתי את משה ליאון כמה ימים אחרי כניסתו לתפקיד בלשכתו בבניין העירייה בכיכר ספרא. הוא הציג תוכניות מפורטות של עצירת ההגירה השלילית מהעיר והקמת מתחמים לרוב, ועדיין לא הצלחתי לתפוס את החזון. לא ידעתי למה לצפות. בעיניי, האתגר הכי גדול בניהול עיר כה מורכבת, על רבדי האוכלוסייה הרבים שלה ורגישותה החברתית והמדינית, הוא חיבור של אזרחי ישראל והעולם לעיר החשובה כל כך למסורת שלנו, שאין דומה לה. בנייה? זו התשובה? חשבתי לעצמי.
כעבור כמעט שלוש שנים, כל מי שעובר בירושלים מרגיש בתנופת הפיתוח שלה ולא יכול לפספס את התמורות שעוד יגיעו בעקבותיה. סופסוף הכניסה לעיר הבירה של ישראל מתחילה לתפוס צורה קצת יותר נאותה. במקום שפיתוח הכבישים והתשתיות שכל כך נחוץ בעיר המזדקנת יתפרס על פני עשור, הואצו רבות מתוכניות הפיתוח והחלו בבת אחת. זה אמנם שלח אותנו לפקקים שהעיר לא ראתה כדוגמתם, אבל זה יקצר לנו את ההמתנה עד להנאה מפירות תוכניות אלה.
אך לא רק מתיחת פנים שבוחנת את סבלנותנו עוברת ירושלים. על אף הקורונה, הצליח ליאון להמשיך את מה שהתחיל קודמו בתפקיד – הפיכת העיר לאטרקציה. גם השתתפותו האקטיבית של ליאון במופעים ברחבי העיר תורמת לנושא: אם בהובלתו הפייטנית במעמד הסליחות ואם בהתרשמות מיכולותיו המוסיקליות גם בהופעה עם מרגול בערב יום העצמאות.
וכמובן, הקורונה. ראש העיר הגדולה בישראל, ובהמשך ישיר לכך, גם העיר החולה בישראל, הצליח להעמיד בעזרת פיקוד העורף מערכים לקטיעת שרשרות הדבקה, התמודדות עם מגזרים לא מתחסנים או חולים למדי, הקמת מתחמי חיסונים שהביאו להצלחת מבצע החיסונים ועוד.
ירושלים, כך נדמה, עולה על איזשהו מסלול חדשני לעתיד הקרוב. ראש העיר שהגיע עם תוכניות "עסקיות" התגלה כבעל חזון. אני מצטערת, על הראייה קצרת הטווח שלי שלא הצליחה לראות את אותו חזון מבעד לשרטוטים.
רק בקשה אחת לי לשנה הבאה לראש העיר שלי: שעל אף הפיתוח והחדשנות שנצרכים על מנת לאפשר חיים קצת יותר נורמליים ונגישים, ישמור על האותנטיות שלה, על האבן הירושלמית, על הגגות האדומים ובורות המים.
