במרכז תפילות יום הכיפורים, ובמרכז עבודת יום הכיפורים בזמן שבית המקדש עמד על מכונו, עומדים הווידויים. כיום אנו מבינים שהפועל להתוודות פירושו לפרוט את החטאים ולאומרם בפה מלא – אך נראה שהמובן הראשוני של הפועל מכוון לפעולה הגופנית של ההשתחוויה וההכנעה העצמית.
השורש של המילה וידוי הוא יד"ה, לשון יידוי והשלכה (האותיות יו"ד ווי"ו מתחלפות כנודע, השוו למילים כמו מושב מן השורש יש"ב, או תוצאה מהשורש יצ"א). מי שמיידה אבן הריהו משליך אותה מידו, ומי שמתוודה כמו משליך עצמו לפני מי שגדול ממנו.
הנה כמה פסוקי מקרא שבהם באות יחד ההתוודות וההשתחוויה: "וַיִּקְרְאוּ בְּסֵפֶר תּוֹרַת ה' אֱ-לֹהֵיהֶם רְבִעִית הַיּוֹם, וּרְבִעִית מִתְוַדִּים וּמִשְׁתַּחֲוִים לה' אֱ-לֹהֵיהֶם" (נחמיה ט).
"וּכְהִתְפַּלֵּל עֶזְרָא וּכְהִתְוַדֹּתוֹ בֹּכֶה וּמִתְנַפֵּל לִפְנֵי בֵּית הָאֱ-לֹהִים נִקְבְּצוּ אֵלָיו מִיִּשְׂרָאֵל קָהָל רַב מְאֹד" (עזרא י).
כך עולה גם מן ההקבלה שבלשון הברכה שנאמרה ליהודה: "יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ… יִשְׁתַּחֲוּוּ לְךָ בְּנֵי אָבִיךָ". הווה אומר, ההודאה במקורה היא השתחוויה והכנעה, ובשימוש מורחב – הבעת הכנעה וביטוי של הערכה בפני מי שגדול ממך, גם אם הם אינם נעשים באמצעות השתחוויה של ממש.
יש לציין כי הפסוק שהובא מברכת יהודה הוא יחיד במינו במקרא. בכל התנ"ך, הפועל להודות תמיד מתייחס רק לה'. כך גם המילה תודה. כיום אנו מלמדים את הילדים להיות מנומסים ולומר תודה על כל דבר שהם מקבלים – אך במקרא לא נמצא את המילה תודה כלל כמילת נימוס, או כסתם הכרת תודה של אדם לחברו. תודה היא תמיד כלפי מעלה (למשל "בֹּאוּ שְׁעָרָיו בְּתוֹדָה"), וכן הפועל להודות להטיותיו תמיד מכוון לה' (למשל "הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ").
יוצא הדופן היחיד הוא הפועל "יודוך" שנאמר על יהודה (ואגב, יהודה עצמו נקרא על שם ההודיה לה', כדברי אמו לאה: "וַתֹּאמֶר: הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה', עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ יְהוּדָה". וחז"ל ציינו את העובדה שזו ההודאה הראשונה בתורה: "מיום שברא הקב"ה את עולמו לא היה אדם שהודה להקב"ה עד שבאתה לאה והודתו, שנאמר: 'הפעם אודה את ה'").
מילים רבות החלו את דרכן בעולם הפיזי, אך עם השנים התרחקו ממקורן. כשם שההודאה כאמור נולדה מההשתחוויה אך אנו משתמשים בה כיום לכל הבעת תודה, כך גם הבְּרָכָה. במקורה – הברכה קשורה לכריעת הברך. כך אפשר ללמוד למשל מן הפסוק בתהילים: "בֹּאוּ נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה, נִבְרְכָה לִפְנֵי ה' עֹשֵׂנוּ". כשם שההשתחוויה והכריעה הן פעולות הגוף, אף "נברכה" קשור לירידה על הברכיים, וכמו שנאמר להבדיל על עבד אברהם: "וַיַּבְרֵךְ הַגְּמַלִּים מִחוּץ לָעִיר", היינו שהושיב את הגמלים על ברכיהם.
כיוון שמי שמשבח ומהלל היה עושה זאת בכריעת ברך, קיבל השורש בר"ך את המשמע המורחב של הבעת שבח והלל, וכך הוא בלשוננו היום.
ערב יום הכיפורים, אסיים בדבר מה שחורג מהעיון הלשוני, אך הוא יפה בעיניי ושופך אור מיוחד על הווידוי שבו עסקנו.
אחד מחכמי החסידות אמר שכשאדם חוטא, בשעת החטא הוא כביכול אומר לקב"ה שלא יביט עליו ברגע זה. הוא כמו פורש מסך בינו לבין ה', ומסתתר. והמשיך אותו חכם – שיותר חמורה מן החטא היא התנועה הנפשית הזו, הבורחת ממבט ה'.
ולהיפך, כשאדם מבקש לחזור בתשובה – עוד לפני שהוא מתקן את דרכיו, ואת החטא שחטא, הוא פונה לקב"ה ואומר לו: הנה אני. אינני מסתתר. רצוני שתביט עליי בעין רחמיך, שתראה אותי כפי שאני, על מעשיי הטובים והפחות טובים. ומתוך כך הוא בא להיטיב את דרכיו.
יהי רצון שיתקבלו תפילות ישראל, ותתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה, אמן אמן.
