האירוע החשוב ביותר בשנה האחרונה בתחום הפוליטי היה הקמת ממשלת בנט־לפיד. מה שמדהים הוא שהאופוזיציה עדיין מתכחשת למציאות הזו. היא בטוחה שהממשלה הנוכחית היא בבחינת תאונה, וששום סיבות עומק לא עומדות בבסיסה. מבחינתה זוהי תרכובת פוליטית מקרית המבוססת על שקרים, הונאה, תאוות שלטון בלתי מרוסנת וצרכים פוליטיים אישיים. מכיוון שכך היא בטוחה שהממשלה הזו עומדת ליפול בכל רגע. עניין של זמן בלבד, ונתניהו יחזור לראשות הממשלה, הקואליציה שלו תשתקם והכול ישוב על מקומו בשלום. לכן היא גם לא טורחת לעשות חשבון נפש ולשאול את עצמה במה שגתה. מבחינת האופוזיציה היא לא שגתה בדבר; השלטון נגנב ממנה במרמה.
אין הכוונה לחשבון נפש במישור הפוליטי הטקטי, שבו די ברור שמה שגרם לנפילת נתניהו היו הרדיפות. לא, לא הרדיפות התקשורתיות והמשפטיות המכוערות; הן דווקא גיבשו סביבו את הבסיס הפוליטי שלו וחיזקו אותו. הרדיפות שהפילו את נתניהו הן רדיפותיו שלו את רוב שותפיו ובעלי בריתו, הן מהליכוד והן מהציונות הדתית. אבל אפילו גאון כמוהו לא היה מצליח להפיל את עצמו בלי קצת עזרה מידידו בצלאל סמוטריץ'. סמוטריץ' התעקש "להיות צדיק הרבה" והביא לא רק לנפילת נתניהו והקואליציה שלו, אלא גם הכתיר את בנט והכניס את רע"ם לממשלה. מאז הוא לא מפסיק להכות על חטא בחמת זעם על החזה של בנט, בתקווה לטשטש את אחריותו.
חשבון הנפש החשוב יותר שחובה על האופוזיציה לעשות הוא בפרספקטיבה הפוליטית הרחבה. היא לא יכולה להמשיך להתכחש לעובדה שקואליציית נתניהו לא הצליחה להקים ממשלה יציבה במשך ארבע מערכות בחירות רצופות. הכישלון הזה לא היה מקרה; הוא נובע מתהליכי עומק ושינויים מבניים בפוליטיקה הישראלית, ועד שהאופוזיציה לא תסיק את המסקנות, היא לא תחזור לשלטון.
גם בניתוח הזה מי שהפיל את נתניהו היה הוא עצמו. גדולתו של נתניהו הייתה הצלחתו בבלימת תהליך אוסלו. לשם כך הוא השתמש בשתי זרועות. באחת הוא השכיל לאחד את כל הכוחות "היהודיים" לכדי קואליציה מגובשת והומוגנית שניצבה כצוק איתן מול השמאל. בשנייה הוא עשה דמוניזציה לשמאל והצליח לשכנע את הציבור שהשמאל כולו קיצוני, מסוכן ובלתי אחראי. ללא קיטוב ופוליטיקה של לעומתיות וניגוד, נתניהו לא היה בולם את התהליך.
נתניהו הצליח במשימתו ההיסטורית והציל את מדינת ישראל, אבל בכך הוא כרת את הענף שישב עליו. בעשור הראשון אחרי אוסלו הפוליטיקה שלו הייתה חיונית. גם בתקופת אובמה היה לה עדיין צידוק. אבל ככל שתוצאות ההתנתקות התבהרו והציבור הישראלי הבין דרך הרגליים מה משמעותה של מדינה פלסטינית, הפוליטיקה הלעומתית של נתניהו הפכה מפתרון לבעיה. ככל שרעיון שתי המדינות איבד את התמיכה הציבורית, כבר לא היה צורך בפוליטיקה של קיטוב.
ככל שהלעומתיות נעשתה מיותרת וחסרת צידוק היא הפכה למלאכותית ולכן לקיצונית, ארסית ורעילה יותר. וככל שהיא הוסיפה לזרוע מתח, פירוד ושנאה הדדית בציבור, היא עוררה מגמה הפוכה של שאיפה לאיחוי הקרעים, לשיתוף פעולה ולחיפוש מכנה משותף. ארבע מערכות הבחירות המתישות הבהירו לציבור שאין טעם להמשיך בקיטוב, והעצימו את השאיפה ההפוכה. אבל נתניהו לא מכיר פוליטיקה אחרת ולכן הוא ממשיך ללבות את הניגודים, וכך גם ראשי מפלגות הגוש שלו. הקיטוב, הלעומתיות ושלילת הצד השני יוצרים את האנרגיות שהפוליטיקה שלהם בנויה מהן, והם מקור כוחם.
הממשלה הנוכחית בעייתית ושברירית, וקשה להעריך כמה תחזיק מעמד. היא בנויה על שני אילוצים פוליטיים קשים לעיכול: ההישענות על רע"ם, והניגוד שנוצר בינה ובין הציבור המסורתי של מצביעי הליכוד. אבל אלו אילוצים פוליטיים זמניים ומקריים שאינם נובעים ממהותו של המהלך ההיסטורי שהיא מבטאת. מי ששופט אותה רק לפי שני אלה אינו מבין את עומק הבסיס ההיסטורי שלה ואת הצורך העמוק שהיא מייצגת.
ייתכן שמורכבות הממשלה הזו תכריע אותה והיא תיפול. אבל מי שמשלה את עצמו שנפילה כזו תחזיר לשלטון את נתניהו ואת הקואליציה שלו, ושהכול יחזור לקדמותו, לא קורא נכון לא רק את המפה הפוליטית הטקטית, אלא גם את מפת השינויים המבניים העמוקים המתוארים כאן. גם החלק התורני של הציונות הדתית, שיש לה תפקיד מפתח ביצירת המכנה המשותף החדש בציבוריות הישראלית, לא עיכל את השינוי. הוא עדיין פוחד לצאת מן הבונקר וממשיך להגביר את הקיטוב.