ביום רביעי חוּמה החתולה שלנו קפצה מהאוטו תוך כדי נסיעה לוטרינר. היינו יחסית רחוקות מהבית ולקח לי כמה דקות להבין שהיא כבר לא במכונית. אחרי כמה פטרולים על הציר והתייעצויות עם המרפאה הבנתי שאני צריכה לחזור הביתה ולחכות וכך עשיתי. בערב המצפון הרג אותי והחלטתי לקחת פנס ולצאת לחפש אותה ברחובות.
עשר בלילה שכונת בקעה בירושלים, הסתיו כבר כאן ואני צועדת עם מעיל ופנס עושה "פסט פסט" וקוראת בשמה. כן, אל תפריעו, אני השרלוק הומלס של החתולים עכשיו. הרבה חתולים באו להגיד לי שלום בדרך, אף אחד לא היה חוּמה. את חלקם שאלתי אם ראו אותה. הם לא השיבו. החתולות של ירושלים הן עם קשוח.
פתאום, כשאני על סף יאוש וחידלון, מחניקה עוד "פסט" חלוש, רצה אליי חומה מבין המכוניות. חשבתי שאני מתה מהתרגשות ולכן עשיתי את הדבר הבוגר – העלתי סלפי לסטורי. היא התרפקה ונצמדה וגירגרה ושתינו היינו באופורייה משל לאסי שבה הביתה הפעם כחתול. אספתי אותה לחיק המעיל, היא התמסרה לחלוטין, סיפרתי לילדים, אנחת רווחה נשמעה ברחבי העיר, חזרנו הביתה.
ביום חמישי חגיגת החזרה נכנסה להילוך מהיר, טיפול אצל הוטרינר תוך כדי השכבת סכום נאה, פחיות מוס סלמון של הביוקר עפו במטבח ללא גבול, אפילו עשינו לה מקלחת כי היה נדמה שהיא חזרה כהה יותר ממה שהייתה והפרווה שלה הסריחה מגריז. בכלל, היא הרגישה אחרת מהרגיל, גם ההתנהגות שלה הייתה אחרת. כמעט ולא יללה וכשיללה זה לא היה דומה לעצמה, הגרגור שלה היה אחר, השפם שלה היה קצר ודליל יותר והיא לא עשתה עם הכפה והציפורניים את הדבר הזה שהיא עושה תמיד. בכלל היה נראה שהטראומה עשתה לה רע מאוד וקיווינו שחום ואהבה ישיבו את חוּמה שלנו לעצמה במהרה.
יום שישי, שבע בבוקר, אני במקלחת. נגה פותחת לי את הדלת בהיסטריה וצועקת- "אמא! חומה חזרה הביתה!! אני, כולי עירום ועריה, בלי עדשות ולפיכך גם חירשת, מיד הגבתי ב"מצחיקה אחת, חשבתי שאמרת שחומה חזרה". היא לא צחקה. ואכן, שתי חתולות די דומות עמדו והביטו זו בזו במטבח.
הלם אחז בי, בבת אחת כל הסימנים המקדימים נפלו במקומם תוך השמעת צילצולים רמים ומחרישי אזניים. המוח שלי לא ידע איזה מעגלים חשמליים הוא אמור להפעיל עכשיו- שמחה? כעס? שוֹק? הוא החליט ללכת על שוק, מה שבטוח.
הבטנו ככה כמה דקות בשתיהן. חומה המקורית יללה בטירוף משהו שהיה נשמע כמו- "חבורת אפסים שאתם, שנתיים אני פה, יום אחד אני נופלת ממכונית וכבר החלפתם אותי בכוניפה הזאת?!! מה נסגר איתכם לעזאזל?!". ככה יללה ואנחנו שתקנו מולה במבוכה
גם חומה המתחזה שתקה. ברגע הראשון עוד ניסתה להתחנף לחומה המקורית כאילו לומר- "שמעי חברה, היה לה ריח טוב ופנס, לא יכולתי לסרב. ותכלס שיחקת אותה עם הדירה הזאת. יש פה מקום לשתינו ועוד נשאר מלא מים חמים מהמקלחת, מה אומרת?".
לא ידעתי מה לעשות אז החלטתי לחזור להתחלה ולנסוע למרפאה. שם, הקשיבו לסיפור, ובסופו הוטרינרית הגישה לי קולר בשתיקה. ״קחי, זה על חשבון הבית״, אמרה, מתאפקת לא לצחוק וטיפלה בחומה המקורית בחינם.
אחר כך אספתי את המתחזה אליי ואמרתי לה- "תקשיבי חמודה, את מקולחת ונקייה, אכלת פה יומיים כמו שתי חתולות (זה היה שנון בסיטואציה). יש לך אנטיביוטיקה ב300₪ בוורידים, בגדול את במצב הרבה יותר טוב ממני. אני מצטערת, השבט אמר את דברו ואת עוזבת את האי".
לקח לי יממה להרגע, לנתח את כל הרגעים בהם עלה בי החשש שזאת לא היא ובכל זאת שכנעתי את עצמי שכן. כשאוּרי העיר בלי הפסקה, כשדברים לא הסתדרו, כמו הריח, הצבע, הפרווה, המבט, הגודל, האוזן החתוכה, המשקל. כל כך הרבה דברים ועדיין התעקשתי לראות רק את האמת שרציתי לראות ולא נתתי למציאות לבלבל אותי.
הסיפור הזה התרחש בדיוק לפני שנתיים בשבוע שלפני ראש השנה, אני נזכרת בו מאז בכל שנה ומוסר ההשכל בו רב חשוב ומתמשך. שנה חדשה יצאה לדרך. אמן שנהיה תמיד כנים עם עצמינו, ערים לרחשי הסביבה, לסימנים שהעולם הזה שולח לנו, לדברים הברורים מאליהם. להבנה שלפעמים המלך פשוט עירום ואפשר להגיד את זה כי זה עדיף מלצאת אידיוטים. אבל בעיקר, רק כלב. שנה טובה.
