ברשימה הקודמת דימינו שלוש גישות פילוסופיות מרכזיות לשלושת כינויי הגוף – אני, אתה והוא. עבור הגל, שהלך בעקבות הפילוסופיה הקלאסית, היה האל "הוא": נעלם, נסתר, והדרך להגיע אליו היא בעיון, מתוך מעין מערכת משפטים מתמטיים. עבור המיסטיקה היה האל "אני", כאשר המפגש איתו מתקיים בנפש האדם עצמו. לעומת זאת, עבור הגישה האקזיסטנציאלית הדתית, שתחילתה במקרא ושקמה לתחייה לאחר הגל ומרדה בפילוסופיה שלו, הקב"ה איננו אידיאה ואף לא ישות הפועלת בתוך האדם. הא־לוהים הוא "אתה", בעל "אישיות", ודרך הדת האדם עומד מול הא־לוהים ומתקיים מעין מפגש בין־אישי בינו לבין האדם.
לגישות הפילוסופיות השונות ישנה משמעות נוספת, חשובה מאוד, מעבר להבנת היחס לאל. כוונתי להבנת מקור הציווי המוסרי המחייב את האדם. מהו מעמדו ובסיסו של המוסר לפי כל אחת מהשיטות? כדי לענות על כך, אבקש מכם להמשיך איתי בדימוי של כינויי הגוף. בדימוי זה חבים אנו חובה עקרונית להרמן כהן, בחיבורו "דת התבונה ממקורות היהדות".
טופס למילוי
לפי קאנט, המוסר הוא מוסר של "הוא". הדבר דומה למעין טופס למילוי העומד בפני האדם, ובו כמה שורות פתוחות שעליו למלא. כך גם החוק המוסרי, שמקורו באקסיומה מסוימת. ישנו חוק – כמו למשל החובה לתת זכות קדימה לרכב הבא מימין. זהו טופס שבו קיים חלק בלתי גמור, מפני שהבא מן הימין הוא אדם אלמוני, שאני חייב לתת לו את זכות הקדימה. מה שקובע חובה זו אינו היחס שלי אליו, אלא העובדה שהוא במקרה נמצא במצב שהחוק מגדיר. בהגדרה של החובה המוסרית המוטלת עלי, אישיותו של הזולת אינה רלוונטית. זהו "הוא" שאין לי איתו יחס אישי כלשהו.
אם נמשיך במשל הטופס, נוכל להוסיף לו רובד נוסף. על פי הגרסה הקנטיאנית של החובה המוסרית, אנו רשאים לעצב את הטפסים המוסריים בעצמנו או לכתוב אותם מחדש. זוהי האוטונומיה האנושית בקביעת הכללים המוסריים, אולם בסיס המוסר לא משתנה. עדיין יישאר בפנינו מעין טופס עקרוני, והשמות הפרטיים של האנשים שיופיעו בטופס אינם צריכים לעניין אותי. במקום פלוני אלמוני, אכתוב "הבא מימין". האדם הפרטי הוא אנונימי. במוסר הקנטיאני הוא יישאר תמיד בגדר "הוא".
כנגד המוסר של קאנט, עומדות שתי שיטות מוסר אחרות. השיטה הראשונה היא מוסר המבוסס על הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית, בגרסה הדתית שלה. זהו ניסיון לבנות מוסר על בסיס ה"אתה" – היחס אל האחר. לפי קאנט, כאמור, המוסר נולד במפגש האדם אל מול "חוק" אידיאלי. המוסר האקזיסטנציאליסטי הדתי, לעומת זאת, איננו מקבל את הציווי המוסרי הנובע מתועלתנות, וגם לא את המוסר שנולד במפגש עם האידיאות. הוא מדבר על מוסר אחר, מוסר של "אתה" – הנולד במפגש האדם עם הזולת, ויותר מכך, במפגשו מול האל.
מרטין בובר טוען שההבחנה העקרונית בין הטוב והרע היא היא מוקד האמונה באל. העמידה של האדם אל מול האל היא המולידה בו את ההכרה שיש הבדל בין טוב ורע. רעיון זה מצוי כבר בכתביהם של דוסטויבסקי וגם של ניטשה, אם כי מסקנותיהם הפוכות. הגותו של דוסטויבסקי הייתה תשובה נגד גישת ה"דאיזם" שהגיעה עם ההשכלה שפרצה למזרח אירופה. הדאיזם ייצג גישה של דת אוניברסלית רציונליסטית, שמחקה כל מה שהוא בגדר "רוחני" או מסתורי (על הדאיזם וכישלונו המפואר כתבתי באחת הרשימות הקודמות). בחיבורו "האינקוויזיטור הגדול", דוסטויבסקי מנסה להראות שאם מוחקים אנו מסתורין זה, גם המוסר נמחק. באופן אירוני ניתן לומר שאם הדאיזם הפך את ישו למייצג של אידיאל, דוסטויבסקי עושה בספרו מהלך הפוך, והופך את האינקוויזיטור הגדול לאידיאל. כך רוצה הוא להראות שהדאיזם לא הביא בפני האדם את האמת, וישו נסוג בפני האינקוויזיטור.
גם ניטשה ניסח רעיון דומה. הוא טוען שאם א־לוהים מת, אזי מצויים אנו מעבר לטוב ולרע. האקזיסטנציאליזם הדתי מקבל בעצם טענה זו, אולם באופן הפוך: מאחר ואנו מאמינים שישנה הבחנה בין טוב לרע, מכאן שא־לוהים קיים.
גשר בין איים
אולם ישנה שיטה נוספת, מפתיעה, להבנת מקור החיוב המוסרי. לפיה, המוסר אינו מבוסס על "הוא" ולא על "אתה", אלא דווקא על ה"אני". לכאורה זה נראה בלתי אפשרי, אך זהו בסיס תורת המוסר של הראי"ה קוק, שינק מעולם הקבלה, המיסטיקה והחסידות. הוא מלמדנו כי בסופו של דבר החיוב המוסרי נובע מתוכי, וקיום הציווי המוסרי הוא בעצם עשיית טוב לעצמי. יש בכך קרבה רבה לגישתו של שופנהאואר, שגם הוא ניסה להעמיד את המוסר על עיקרון מעין זה.
אנסה להבהיר זאת מעט יותר: לכאורה, כל אחד מאיתנו אינו אלא אי בודד הנפרד מן הזולת באוקיינוס בלתי ניתן למעבר. זהו בסיס ההגות האקזיסטנציאליסטית, על המיוחדות והבדידות האנושית הנובעת ממנה. אולם במשנתו של הראי"ה ישנה התנגדות לעמדה זאת. פעמים רבות, מעל פני הים אנו יכולים לראות כמה איים בודדים, אולם מתחת לים ישנה יבשה נעלמת המחברת בין האיים. כך גם בין בני האדם: הראי"ה קוק מאמין בקיומם של גשרים וקשרים נסתרים בין האינדיווידואלים. נובע מכך שהדאגה שלי לזולת היא בסופו של דבר גם דאגה שלי לעצמי, כדאגתה של יד ימין ליד שמאל.
זוהי אמונה מיסטית הבאה לידי ביטוי באמונה במציאות שאין אני מסוגל לראות בהסתכלותי הראשונית והמודעת, אך למרות זאת, בתוך תוכי מרגיש אני אותה. הדוגמה הקלאסית לכך היא הקשר ותחושת המחויבות המוסרית הבסיסית ביותר הקיימת אצלנו, שמצויה כמובן במשפחה. "כרחם אב על בנים" הוא ביטוי לאותה אהבה, שמקורה בי אך למרות זאת איננה אגואיסטית.
בניגוד לגישות הקודמות, לפי הרב קוק מילת המפתח בחיוב המוסרי היא "אותנטיות". פירוש הדברים שכדי להגיע אל המוסר האמיתי עליי לקלף שכבות חיצוניות, של אגואיזם למשל, כדי לחשוף שכבה עמוקה יותר בתוכנו, שם נמצא המוסר. הרב קוק מאמין שהשאיפה המוסרית היא רצון אותנטי עמוק הנמצא בתוכנו. זוהי תזה אנטי־פרוידיאנית במובהק, והיא גם מאפיינת את רוב בניינה של החסידות. היא באה לידי ביטוי מרהיב ב"שפת אמת", ומגיעה לשיא במשנתו של הראי"ה קוק הממשיך ויונק ממסורת חסידית זו. עוד על כך בע"ה ברשימה הבאה.
