זה לא היה ריאיון אידיאלי. אם להודות על האמת, היו לי טובים ממנו. שלהי קיץ 2016, בית קפה תל־אביבי צפוף, שולחן עגול שמתקשה להכיל את המחשב וכוסות השתייה גם יחד. איחור דו־צדדי הפך את המפגש ללחוץ בלו"ז, אבל הנוק־אאוט הגיע מכיוון אחר: הודעה על מצבו האנוש של נשיא המדינה לשעבר שמעון פרס. מרב מיכאלי והדוברת שלה נאלצו לקטוע את הריאיון לטובת התכתבויות בהולות והכנת הצהרה לתקשורת, שעמדה בהיכון לקראת הצפוי בהמשך. פרס שרד את הלילה ונפטר שבוע אחרי פרסום הריאיון עם מיכאלי, אבל האווירה הבהולה ונוכחותו של מלאך המוות באוויר עשתה את שלה. ובכל זאת, למרות התנאים הלא אידיאליים, המפגש עם מיכאלי היה אחד החמים והמעניינים שישבתי בהם. דיברנו על הנהגה ועל בחירות, וכמובן על הסוגיה הפמיניסטית על כל חלקיה – בפוליטיקה ובדת, בשפה העברית ובסלון הבית. וכן, דיברנו גם על ילדים.
מיכאלי קבלה על כך שעבודות הבית וגידול הילדים לא נספרים בעולם הכלכלי, על אף שהוא נשען עליהם. "כל הכלכלות בנויות על אחריות ופעולות ש־99 מהן נעשות בידי נשים בחינם. זה משהו שאנחנו חייבות לשנות אותו", קבעה. את מדברת על שכר לעקרות בית? שאלתי. מיכאלי ענתה שלא. מה כן? קידום מודל סקנדינבי שמיישר קו בין חופשות לידה של אמהות ואבות – חצי שנה לכל אחד מהם. מיכאלי ציינה שעל פי מחקרים, ההורמונים האמהיים שגורמים לקשר עם הילד ולרצון להיות איתו, אינם קודמים לטיפול בתינוק, אלא להפך: הטיפול מעורר את האהבה והדאגה אצל המטפל/ת, בין אם הוא אישה או גבר, ולכן חופשת לידה תבנה גם אצל האבות חיבור משמעותי יותר עם ילדיהם.
בניגוד למה שמנסים להלביש עליה בימים אלה, מיכאלי לא התנגדה לגידול ילדים: "ילדות וילדים הם לא עסק פרטי של אף אחד", אמרה. "מדינה וחברה צריכות דור המשך. זה הבסיס של החברה והמבנה המדינתי שלה. לכן חייב להיות חינוך חינם, שיתאים לכל שעות העבודה וימי העבודה של ההורים, מהגיל שבו המדינה מפסיקה לשלם את תקופת הלידה".
ואז הגיע הרגע שממנו חששתי. כפי שכתבתי שם, "כשמיכאלי אומרת שילדים הם אינטרס של המדינה, מתבקש לשאול אותה על בחירתה שלה שלא ללדת ילדים, כפי שהשתמע מראיונות עבר שלה". אבל איך אני הולכת להוציא מהפה את השאלה המתבקשת? ניסיוני בתחום השחנ"שים מעלה כי לרוב, גם ההצהרות הפומפוזיות ביותר מסתירות מאחוריהן היעדר. היעדר זוגיות שהופך לאידיאולוגיה נגד נישואין; היעדר יכולת ללדת מסתתרת מאחורי תורת עצמאות שלמה של זוג שרוצה את הביחד שלו בלי הפרעות מצד נזלת וטיטולים. ולפעמים כל אלה בנויים בכלל על טראומות ילדות, חשש מהיעדר כישורי זוגיות או הורות ומה לא. את הכול כבר שמענו וראינו והזלנו דמעה. אז כן, מיכאלי היא נבחרת ציבור, ובכל זאת, למה למען השם אני צריכה לחפור בתפיסת המשפחה שלה כשכל האינסטינקטים מאותתים לי שלמרות כל ההצהרות, יש פה גם כאבי לב ממשיים?
אבל שאלתי. שתינו ידענו שאני לא נהנית במיוחד מהסיטואציה, ובכל זאת ביקשתי מענה אמיתי כאילו נחמד לי לחטט לה בגיליון הרפואי או בשיח הזוגי שלה עם ליאור שליין. ומרב ענתה. "קודם כול, מעולם לא אמרתי שלא יהיו לי ילדים, אבל אני חושבת שצריך לתת מקום לזכות שלא להיות אמא. וכן, זה מעצבן ששואלים על זה. זו ודאי אפליה מובחנת בין גברים לנשים. אני לא חושבת שמישהו מעלה בדעתו לשאול שאלה כזו גברים. אבל אם את אישה, זה תפקידך ואת חייבת להסביר למה מעלת בו. זה מה שמצופה ממך לפני ואחרי הכול".
חמש שנים עברו מאז הריאיון ההוא, והשבוע התבשרנו שמיכאלי ושליין הפכו להורים בהליך פונדקאות שהגיע אחרי טיפולי פוריות מעיקים. ואני הצטמררתי מהתרגשות. מה אתם יודעים, אפילו העזתי לכתוב לה מזל טוב ברשתות. ואוי, איך שהרשתות כעסו. בעולם שכולו פוזיציה, הרגש האנושי הבסיסי ביותר קהה ונדם.
התמונה המשפחתית המשותפת שפורסמה, זכתה להרבה ברכות וללא פחות נאצות. אני ראיתי שם ילד חדש שקראו לו אוּרי, והתנגן לי בראש "בן לו היה לי" של רחל המשוררת. ראיתי אמא טרייה, אולי קצת מבוהלת, שעומדת בפני אתגר נפלא וגדול מהחיים. ראיתי אישה שעברה תלאות בדרך, הפגינה כוח עמידה כלפי חוץ, ולא הרשתה לעצמה בשעה גדולה זו לחייך חיוך גדול למצלמה. לא בגללה, בגללנו. כי אנחנו מתמוגגים מכל עירית לינור שעוברת צד פוליטי במחי אורי אורבך אחד; מכל אברי גלעד שאינתיפאדת דמים מנערת את תפיסת עולמו; אבל מתנגדת לפונדקאות שחייה הובילו אותה לעמדה מורכבת יותר? זה לא. פמיניסטית שחושבת שלאישה יש ערך גם בלי שתמלא את "חובותיה" כאם משפחה, ובכל זאת מחליטה להביא ילד לעולם? קללות ברשת ה"חברתית". חרדית מבוגרת שממשיכה ללדת גם אחרי שיש לה כמה וכמה נכדים, מעוררת במקרה הקיצון חיוך; חילונית פמיניסטית שזוכה לבן בגיל 54? הרשת שולחת תנחומים לילד ומודיעה לו שהוא אומלל.
אנחנו יודעים להיות שיפוטיים להפליא כלפי חייהם של אחרים. בטוחים שאנחנו מכירים את עצמנו היטב, ויודעים איך היינו נוהגים במקומם. ובכן, אני לא יודעת. אני לא מכירה את אורלי החילונית ולא את אורלי החרדית או הקיבוצניקית. אני לא יודעת איך היא הייתה מתלבשת אילו גדלה בחינוך ליברלי; מה הייתה אוכלת לו הייתה בוגרת מזרע; אין לי מושג מה הייתה דעתה על פאות לו גדלה בבני־ברק, ואיך הייתה מביטה על שלטי חוצות זנותיים לו הוריה היו שחקני קולנוע.
האורלי שאני כן מכירה רצתה להיות גננת כשהייתה בגן, מורה כשהגיעה לבית הספר ואחות כשנדרשה לטיפול בבית חולים. דבר אחד היה ברור: לא משנה מה יהיה חלום הקריירה, הוא יהיה משני לחלום ההורות. אני מודה לא־לוהים על שהחלום הראשי התגשם בטוב ובבריאות. ואני מודה לו גם על ההיכרות עם נשים שבזכותן מעמד האישה נתן קפיצת רוחק שמאפשרת לממש עוד יכולות שקיימות בנו. וכשאותן נשים זוכות לאמהוּת, אני מאושרת בשבילן.
ורק הערה אחת בכל זאת מציקה לי: בפוסט תיארה מיכאלי את כל ההורות שלהם ככזו שצמחה מרצונו העז של שליין. את ההיענות שלה היא מתארת כאקט של אהבה. הלוואי שהמוטיב הזה ייזכר גם כשמדובר בבחירות של נשים מסורתיות, שצריכות להכריע בין קריירה ומשפחה. לא כל פשרה מול בן הזוג היא דיכוי או הסללה. לפעמים זה פשוט סיפור אהבה.
