הודעת מייל ראשונה ממחנך כיתה חדש, ימים ספורים לפני פתיחת שנת הלימודים. כמו פנס קטן של שגרה ברוכה שמאיר מתוך הכאוס הבלתי מסתיים הזה של אוגוסט בשלהי שנת קורונה.
ובכן, מאיר אולי לרגע, ומיד נכבה. כי, כבר בפסקה השנייה, עוד בקושי הבנו מי ומה, הוא עובר לעיסוק אינטנסיבי בטון נוזף מראש במראה החיצוני הנדרש. מה ראוי ללבוש, מה נחשב הולם, מה אסור לנעול ואילו תספורות לא יותרו בבית ספרנו. כמו מחלק מראש את התלמידים שעתידים לשבת מולו נרגשים בשבוע הבא – לכאלו ש"בסדר", שנראים כמו שצריך, שההופעה החיצונית שלהם תואמת את הלוק הנדרש שבו היינו רוצים לראות את תלמידינו, ולכאלו שלא. כאילו שמרדנות נעורים קלה שמתבטאת בעוד כמה סנטימטרים של שיער או בהדפס צבעוני על חולצה היא הדבר הכי חמור שקיים במערכת.
והמגוחך הוא שבהקדם האפשרי, זה ברור – אם אפשר אז ממש כדאי להספיק עוד לפני ראש השנה – בוודאי תהיה שם איזו שיחה או שתיים על טפל ועיקר. על חיצוני ופנימי. על הצורך שלא להסתכל בקנקן, על האמת שיש במה שבא מתוך הלב.
למה. למה המילים הראשונות שיש למחנך לומר לתלמידיו, מכילות כבר את הקטלוּג החיצוני הזה, הריק מכל תוכן אמיתי, במיוחד כאשר מדובר בנערים בני 14. למה אתם נלחמים איתם מלחמות מטופשות. למה זהו המסר המרכזי שחשוב שיעבור אליהם תחילה, בתכתובת שמגיעה אפילו עוד לפני מפגש.
ומצד שני – "אז מה את רוצה שאני אעשה", שאל אותי בעייפות לפני כמה שנים ר"מ צעיר בישיבה תיכונית, כשהתרעמתי על שהעונש שהושת על תלמיד מסוים שיש לי קרבה משפחתית הדוקה אליו, חמור מדי.
ובאותו רגע, ריחמתי עליו לחלוטין. הזדהיתי לגמרי עם תחושת חוסר האונים. כי אם תפקיד של מורה בכלל הוא עניין לא פשוט, אז מורה במוסד חינוכי דתי־לאומי לתלמידי תיכון, על אחת כמה וכמה.
אלפי מילים כבר נשפכו על האליטיזם, על מבחני הקבלה ועל בתי הספר הקטנטנים באופן יחסי שפורחים ברחבי המגזר, ופשוט לא עומדים בעומס התקציבי. מול קשיי התפעול שנוצרים מהשיטה החינוכית הזו ונערמים זה על גבי זה לכדי מגדל גבוה ובלתי יציב מיתמר מגדל ההבטחות המנופחות. זה שקושר כתרים בלתי מציאותיים ליכולות החינוך של הישיבה התיכונית או האולפנה הספציפית. שמבטיח מצוינות לימודית וגם ערכית וגם תורנית וגם אישיותית וגם רוחנית, והכול עם הרבה יחס אישי. וגם מוסדות לימוד תיכוניים, גם כאלו שהם לגמרי אזוריים ורגילים – נסחפים בזרם.
ובתווך, בזהירות, בין שני המגדלים הרעועים האלו, מנסים לפסוע המחנכות והמחנכים. אלו שהבטיחו בשמם בברושור צבעוני שהם יַקנו לתלמידיהם ערימות של דרך ארץ לצד תועפות של תורה. אלו שהתחייבו עבורם כי יהיו בקשר אישי מצמיח עם כל אחד מתלמידיהם. ובסוף, בסוף מה. בסוף יש להם תלמיד שלא ממש מעוניין כרגע להתפלל, או לא באמת טורח לפקוח בכיתה עיניים עייפות, אחרי שבילה בלילה שעות ארוכות מול משחקי מסך בלתי נגמרים. להורים הובטח שכאן יש שיטה מיוחדת שתגרום לילד דבקות ואהבת תורה, ורק הדָבֵק הפוטנציאלי לא ממש בעניין של המראה רוחנית כרגע. כל המילים הגבוהות הללו מתנפצות בסוף ליחסי מורה־תלמיד, שבהם חיוני להציב גבולות, גם כאלו שחלקם לגמרי חיצוניים, על סף מטופשים.
ובכל זאת. דווקא בשנה כזו, אפשר להושיט יד. להמתין רגע עם הנזיפות החיצוניות, לפחות עד שבאמת כבר מכירים.
