השבוע ישבתי באיזה בית קפה וכתבתי. לרגע הרמתי את הראש מהלפטופ ואז, ראיתי מרחוק מישהו מוכר לי יושב בקצה בית הקפה וכותב גם. הוא היה מוכר לי אבל גם מאוד־מאוד לא, ורק אחרי שהתבוננתי בו דקה ארוכה הייתי בטוח במאה אחוז שזה פיני גרוס.
פיני גרוס (שם בדוי) היה אחד הבחורים הכי טובים בישיבה שלנו. הוא למד שנתיים מעליי ואני זוכר שהייתי מסתכל עליו כמו על דמות מיתולוגית. הוא היה בחור מושלם. חברי הוועד שלו קינאו בו בסתר ליבם, הצעירים ממנו שאפו להיות כמוהו והמבוגרים ממנו רחשו לו כבוד מיוחד שלא מצוי בדרך כלל בין מבוגרים לצעירים בישיבות. פיני גרוס היה בעל כישרון לא רגיל. בחור עם שכל חריף, זיכרון פנומנלי, יכולת ניתוח מעוררת השתאות ובעל סברא ייחודית. פיני היה לומד שעות ברצף, מתפלל בדבקות ומאיר פנים לסביבה. ובשונה מדמות העילוי הקלאסית המתאפיינת בסגפנות ובאיזשהן עליבות והזנחה בכל מה שקשור לענייני העולם הזה, פיני תמיד היה לבוש הכי יפה והכי נקי והוא תמיד היה מגולח ונעל נעליים סופר אופנתיות ובשבתות ענב את העניבות הכי מדהימות שאי פעם ראיתי. בקיצור, כליל השלמות.
אני זוכר שפעם שמעתי את אחד הר"מים מתלחשש עם ר"מ אחר ואומר לו שהלוואי ובבוא היום הוא ויזכה לחתן את הבת שלו עם פיני גרוס
פיני היה מתנצח עם רבני הישיבה בלימוד ולא אחת משאיר אותם חסרי מילים, הוא היה מכוון בדבריו לא פעם לדברי ראשונים ואחרונים ומיום ליום נעשה להבטחה גדולה. כולנו רצינו להיות פיני גרוס. אני זוכר שפעם שמעתי את אחד הר"מים מתלחשש עם ר"מ אחר ואומר לו שהלוואי שבבוא היום הוא יזכה לחתן את הבת שלו עם פיני גרוס. כשפיני כבר היה בוועד חמישי, מרחק נגיעה מתקופת השידוכים, הוא קיבל באופן רשמי מראש הישיבה מינוי חסר תקדים ונעשה למוסר "חבורות" מדי שבוע בליל שישי. זו הייתה יוזמה שלדעתי נבעה מהצורך "לתפוס" את פיני ולהבטיח את הישארותו בישיבה בתור ר"מ גם לאחר חתונתו. מהלך שהיה אמור להפוך אותו כנראה לר"מ הכי צעיר בעולם הישיבות. וכך, מדי חמישי בלילה, שעה אחרי סדר ג', היינו מתכנסים באחד מחדרי השיעורים בקומה העליונה ופיני היה נכנס אחרינו במבט מבויש, עם גמרא מתחת לבית השחי וכמה דפי דפדפת עם סיכומים, ואז בכריזמה עוצמתית ועדינה הוא היה מעביר את החבורה השבועית שלו ומקיף בבהירות בלתי רגילה איזו סוגיה או מושג כלשהו בלימוד והיה מרתק אותנו, ואנחנו פיתחנו כלפיו קנאת סופרים מיוחדת. באחד מלילות השישי האלה, חבר שלי יוסף החליט סופית שהוא רוצה להציע לפיני גרוס את אחותו השווה. ויוסף אזר אומץ וניגש לפיני אחרי החבורה והציע לו. אבל פיני אמר לו בחיוך שובה הלב שלו שהוא רוצה קודם לסיים את זמן קיץ כמו שצריך ולצאת לבין הזמנים בראש שקט ואז לחזור באלול ולעשות שטייגען כמו שרק באלול אפשר לעשות ורק בתחילת החורף, אם ירצה השם, הוא יתחיל לשמוע שידוכים. אז יוסף קיפל את עצמו וחיכה בסבלנות. וזמן קיץ נגמר ובין הזמנים חלף במהירות ובראש חודש אלול הישיבה התמלאה שוב בעשרות תלמידי הישיבה למעט פיני גרוס.
וזה היה מוזר, כי פיני היה מתייצב ראשון בבית המדרש ומעולם לא איחר או החסיר, אז ההיעדרות שלו ביום הראשון של אלול הורגשה היטב. והציבור חיכה לפיני שבוע שלם, כי אולי הוא חולה או משהו, אבל פיני לא בא. ועברו שבועיים ופיני לא בא והציבור החל לדאוג וכשהציבור מתחיל לדאוג, מתחילות השמועות לעשות כנפיים. חלק אמרו שפיני עבר לישיבה אחרת וטובה יותר וחלק אמרו שיש לו איזה עניין לא פתור עם ראש הישיבה, אבל השמועה הכי מבוססת הייתה שפיני חלה במונו והוא רוב הזמן ישן. והימים נקפו ופיני לא בא. כאילו התאדה מחיינו ומנוף הישיבה. מה אפשר לעשות, ישיבה היא מקום קשוח. במיוחד במובן הזה שלא עוצרים עכשיו להתרגש מכל אחד שחווה איזה משהו בחיים. ממשיכים הלאה. ואלול עבר והימים הנוראים חלפו ופיני לא בא, ואט־אט נשכח מלב הציבור. ומאז לא ראיתי אותו ולא שמעתי על אודותיו עד הרגע הזה בבית הקפה, יותר מעשר שנים אחרי. פיני גרוס שבבית הקפה לבש מכנסיים קצרים וחולצת טריקו רחבה עם ציור של סנופי ועל היד הימנית שלו התנוסס קעקוע של תרנגולת מטילה ביצה. על הראש של פיני לא הייתה כיפה ואפילו לא כובע כזה של אנשים שבין לבין. מי היה מאמין, ומי יודע מה עבר על פיני באלול ההוא? מי יודע מה שלום כל התורה שלמד? קצת התביישתי לגשת אליו ולשאול אותו. הוא בטח גם לא היה זוכר אותי. אז פיני, למקרה שאתה קורא, דע לך, שאת הפיני גרוס שהיית עבורי אז, בימים ההם, אני מעריץ עד היום.
