לאסתר חיות היה חשוב לבדל את עצמה מאהרן ברק, לשחרר את בית המשפט העליון מצילו הפוליטי הכבד של כוהן האקטיביזם השיפוטי. אחת הנגזרות המרכזיות של המאמץ הזה באה לידי ביטוי בהחלטתה שלא לכפות את עמדות המחנה הפרוגרסיבי־חילוני בפסיקות בית המשפט באמצעות משחק בהרכבי השופטים.
ברק היה מוכן ללכת רחוק כדי להשיג את התוצאות הרצויות בעיניו, וכאשר התגלגלו לידיו סוגיות נפיצות הוא הבטיח הכרעה באמצעות שליטה בהרכבים. שופטים שמרניים הודרו מעיסוק בתיקים חוקתיים רגישים, או שובצו בנחיתות מספרית מובהקת מול שופטים מ"המחנה הנכון", כך שהמקסימום שיכלו לנפק היה עלה תאנה בדמות דעת מיעוט. השיטה, ככלל, עבדה היטב. כשברק נכשל, זה קרה כמעט תמיד בתיקים שבהם שופטים מ"המחנה שלו" הפתיעו, לא יישרו קו ולא הסכימו איתו על התוצאה המשפטית.
חיות החליטה שהרכבי השופטים ייקבעו רנדומלית על ידי המזכירות, ובתיקים רגישים על פי מפתח הוותק. אלא שיותר מדי סימנים בתקופה האחרונה מעלים את החשד שהיא אולי זנחה את הטקטיקה של ברק, אך לא את האסטרטגיה. יש לה דרכים משלה לומר שהיא ליברלית, ואחת המרכזיות שבהן היא השימוש הנדיב והנרחב במוסד "הדיון הנוסף". הכלי הזה נועד לאפשר במקרים חריגים בחינה מחדש של הלכות מיוחדות שנפסקו בהרכב מצומצם של בית המשפט העליון, על ידי הרכב רחב יותר. אך לאחרונה הוא מתברר כיעיל במיוחד כדי לנטרל את הכרעות המחנה השמרני.
המגמה החדשה ניכרת בתיקים שחלקם זכו לבולטות תקשורתית. הנה רשימה קצרה מהתקופה האחרונה: "בג"ץ הבוגדת", עתירה אחרת שעסקה במעמדם של מרכזי לידה טבעית מחוץ לבתי החולים, בג"ץ זליגמן שעסק בפרשנות לדין שנתן רגולטור, ועתירה שעסקה באפשרות של בני זוג חד־מיניים להירשם כהורים על בסיס הצהרה בחדר הלידה. בלי להיכנס לפירוט התוכן של כל הפסיקות, בכל התיקים הללו שופטי המחנה השמרני נתנו הכרעה מסוימת בסיבוב הראשון, והדיון הנוסף הפך למעין מקצה שיפורים שהפך את הפסיקה הקודמת והוביל לניצחון פרוגרסיבי־ליברלי.
הראשון שהוריד את הכפפות ותקף את השימוש האינפלציוני במוסד הדיון הנוסף היה השופט נעם סולברג. בפסק הדין בבג"ץ הבוגדת הוא זעם על השימוש שנעשה בכלי הדיון הנוסף למקרים נטולי כל הצדקה משפטית. הוא לא היה מוכן לשחק את המשחק ולדון רק בתוכן ההחלטה שהתקבלה בדיון הראשון בבג"ץ, אלא הקדיש את רוב פסק דינו לתקיפת עצם ההחלטה של חיות לקיים דיון נוסף. חיות, אגב, ביקרה אותו על כך שהוא מבקר את החלטתה הפרוצדורלית־כביכול, לאחר שזו כבר ניתנה.
הדיון הנוסף, הסביר סולברג, לא נועד לשמש ערכאת ערעור על העליון, ואבוי אם יהפוך לכזה. כל מוישה זוכמיר שהפסיד בבג"ץ יגיש בקשה לדיון נוסף. אבל הסיפור האמיתי איננו בעיית העומס על הערכאה העליונה, אלא הפיכת כלי הדיון הנוסף לאמצעי להבטחת שליטה פרוגרסיבית בפסקי הדין, במקרים שבהם המחשב שיבץ בטעות הרכב שמרני.
הנקודה הזאת ממחישה שוב את החשיבות הקריטית של המינויים לעליון. פעם אחר פעם הציבור נוכח לראות שהכרעות הדין בסוגיות ציבוריות קריטיות הן לגמרי מחנאיות. אם על הפרק עומד הרס בתי מחבלים או סוגיית דת ומדינה, אפשר לשער ברמה גבוהה של ודאות את תוצאת פסק הדין לפי ההרכב שנבחר.
לחוק לסיכול נתניהו יהיה אפקט מצנן הרסני, המאפשר ליועמ"ש להחזיק באיום ישיר על ראש הממשלה. גם אם יועמ"שים לא ישתמשו בו, הוא יהפוך לנשק גרעיני פוליטי
בחירתו של ח"כ שמחה רוטמן לנציג האופוזיציה בוועדה לבחירת שופטים על פני אורלי לוי־אבקסיס מבטיחה שלפחות במחצית הראשונה של הקדנציה יהיה בלוק חוסם ימני למינוי מועמדים פרוגרסיביים קיצוניים לעליון. הבלוק הזה כולל את רוטמן, שרת הפנים איילת שקד (שתוחלף בהמשך בשרת התחבורה מרב מיכאלי), ויו"ר הוועדה מתוקף תפקידו כשר המשפטים, גדעון סער. הגוש הזה נמצא במיעוט מזהיר בוועדה, הקרב על כל מינוי יהיה מר, וסער יצטרך להיות קשוח מאוד וממוקד כדי להביא למינויים ראויים ולמנוע מינויים הרסניים. אחד המפתחות להצלחה הוא היכולת שלו לכרות בריתות עם נציגי לשכת עורכי הדין מהסוג שרקמה שקד כשהייתה שרת המשפטים. בלי שיתוף פעולה כזה, הבלוק החוסם יהיה רק חוסם ולא יוצר ומשנה מציאות.
