בתקופת הגירוש מגוש קטיף, הסתובבה בדיחה מרה שלפיה אם המדינה תחליט לפנות את עלי, היא רק תצטרך לשלוח פקס להנהגת היישוב, והתושבים יתחילו לקפל את עצמם מרצון. עלי נחשב אז למעוז הממלכתיות, שמתנגד לכל התנגדות לממלכה הקדושה. מספרי הבדיחה השתייכו לחוגים הבזים למה שהצטייר בעיניהם כממלכתיות מוקצנת המנוגדת לדחף האנושי הטבעי.
אבל נראה שדברים שרואים מכאן לא רואים משם, או בגרסה מעודכנת יותר, הפוזיציה מכתיבה אם אתה באופוזיציה.
ביום רביעי השבוע הודיעה המדינה לבג"ץ שבתוך שלוש שנים היא תפנה ותחריב שני בתים ביישוב מגוריי, עלי. שני בתים מאוכלסים ברחוב השקד השקט והפסטורלי, בלב שכונה מרכזית מאוד ביישוב. ההודעה באה לאחר שבשנה שעברה קודמה תוכנית בניין עיר (תב"ע) ליישוב, שמסדירה כמעט את כל המבנים בו ובכללם המבנים שנידונו בעתירה. התוכנית נמצאת בשלביה הסופיים, אבל אחרי שבג"ץ פסל לא מכבר את חוק ההסדרה, במהלך תמוה, המדינה הרימה ידיים והסתפקה בבקשה מהשופטים להעניק לה ארכה של שלוש שנים למימוש הפינוי, כדי למצוא בינתיים דיור חלופי לתושבי הבתים.
לא בכדי "שכחו" נציגי המדינה לציין בהודעה לבג"ץ שלתב"ע הזו חסרה רק חתימה של הוועדה המחוזית על "מתן תוקף", לאחר שכל ההתנגדויות הוסרו ולובנו. לא בכדי, כי הממשלה מתמהמהת כבר חודשים לכנס את הוועדה, ועדיין לא הודיעה מתי תתכנס סוף־סוף.
כמו בטור שלי בשבוע שעבר, אני שוב מתנה פה את אכזבתי מחוסר התגובה בימין ובחוגי יש"ע להודעה המקוממת לעיל של המדינה לבג"ץ. ציפיתי לתגובות נזעמות, אבל חוץ מיושב ראש מועצת בנימין, ישראל גנץ, שמחה על העוול הנוראי, לא זכיתי לשמוע מה חושבים מי שהממלכתיות של עלי הטריפה אותם, אי אז בעשור שעבר. "לא תגורו מפני איש" הייתה הסיסמה העליונה שלהם בעבר. כיום הם מסתפקים ב"תנו לבנט צ'אנס".
כידוע, המעמד החוקי של הבתים ברחוב השקד אינו בעייתם הבלעדית של דייריהם. מאות יחידות דיור בהתיישבות נמצאות באותו מעמד, ואם הממשלה השלימה כיום עם הריסת שני הבתים העומדים על תילם כבר עשורים, אפשר רק לשער כמה מחזות קורעי לב נוספים של די־9 העולה על בתים יהודיים ביו"ש, צפויים לנו בעתיד הלא רחוק.
לא הייתה למדינה ברירה, ניסו להסביר לי אנשים התומכים בממשלה ונמצאים בסוד העניינים. ובכלל, מסבירים לי, נתניהו לא נהג טוב יותר. נניח שאני משלימה עם הטיעון הזה, השזור בכל שנות המאבק המשפטי נגד ההתיישבות. אגב, אני ממש לא משלימה, ותכף אסביר למה; אבל מה עם שביתת שבת כל עוד הבנייה הפלסטינית הבלתי חוקית בשטחי C נמשכת? מה עם הדרישה לקדם את התב"ע של עלי? מה עם מאבק עיקש מול העוולות הנוספות המשמשות ובאות? מה קרה לדרישה מפעם, ש"במקום שהמדינה הורסת בו, אנחנו דורשים בנייה כפליים"?
הרי יש לנו כבר ניסיון בזה: לפני כמה שנים נהרסו בית וחצי בשכונת היובל אשר בעלי, בעקבות עתירה של השמאל והחלטת בג"ץ. אבל הדבר הזה לא קרה לפני שקיבלנו התחייבות מממשלת נתניהו לבניית עשרות יחידות דיור חדשות בשכונה. ואכן כך היה, ושכונת היובל הכפילה את עצמה בשנים האחרונות. ומה עכשיו?
אני מבינה שבשביל חלק מציבור חובשי הכיפות הסרוגות, הצבת ראש ממשלה "משלהם" מביאה תחושת נחת עילאית. אבל "לא תגורו מפני איש" כולל את כולם, אם הבנתי נכון את הציווי. כרגע, ממשלת עשר מעלות ימינה לא ממש מספקת את הסחורה. שיקולים קואליציוניים משתקים את ראש הממשלה נפתלי בנט, את שרת הפנים איילת שקד ואת שאר חברי ימינה ותקווה חדשה. אבל גם הימין החוץ־פרלמנטרי נראה כרגע משותק באותה מידה. ממתי ההתיישבות הדתית־לאומית מעניקה ימי חסד רבים כל כך לממשלה חדשה? והאם זה קשור לכך שמי שעומד בראשה הוא מאנ"ש?
